ביום שישי האחרון חיכתה לי הודעה מידידה:"קראי את
בן כספית"! כתבה. מה קרה חשבתי, למה היא רוצה לקלקל לי את עונג שבת? היא הרי יודעת שהוא כל כך מאוס בעיניי! כל חייו, עבודתו, כתיבתו, נשימתו, שנתו, חלומותיו, סובבים סביב שקרים והכפשה, מי המטורלל שקורא את השטויות שלו. שוב מנפלאות נתניהו, שוב מעלילות הגברת...
ובכול זאת הצצתי בעיתון, ועלצתי? אני אלך על שביעות רצון. הפעם לשם שינוי נתניהו היה במאסף של המאמר, ומכתב שמשקף את רגשות תושבי הקיבוצים והמושבים, השכנים של החמאס, נשלח אל בן כספית, מאחד התושבים, והוא מגולל את החיים הבלתי אפשריים, מהשריפות, מהבלונים, מהעפיפונים, וכך כתב: "חצי מהמועצה שלנו עולה באש כבר יותר מחודש! שדות, שמורות טבע, פינות מחמד. הכול"! ואז הכותב חותם, שהם התושבים ציונים גדולים וגאים.
אדם בדרך כלל נותן לעצמו ציונים כמו: טוב, לויאלי, חכם, נדיב, לא שומר טינה, לא מתחשבן, לא קטנוני, ועוד ועוד. אבל לעיתים גם אם תגיד אלף פעם שיש בך את כל נפלאות הבורא, ואינך קטנוני, יש דברים שאינך יכול לשכוח! יש מאורעות שהם כשרטת על לוח ליבך, לעולמי עד, יש מקרים שהטביעו בך חותם, ועורך נעשה חידודין חידודין, כשהם שבים ועולים מלפנייך, ואינך מצליח להשתחרר מהם. כאילו איבדת משהו כל כך יקר ואהוב.
וזה מה שחשתי בעקירת גוש-קטיף. אחת לחודש במשך שנים נהגנו לנסוע לגוש קבוצה של נשים, באוטובוס ששכרנו לשם כך. היינו מתארחות בישובים בבתי התושבים, בחממות, מטיילות שם, רוחצות בים שלא היה נפלא ממנו, שוכבות על החול הרך שהיה כמו קמח לבן. כאשר החלו דיבורים על העקירה, נסעתי מספר פעמים עם החוג לפרופסורים לחוסן מדיני של הימין, וזה היה מאכזב. כאשר נפגשנו עם ראש העיר של שדרות,
אלי מויאל, במטרה לשכנע אותו ששדרות תצטרף למחאה, הוא טען שזו איננה הבעיה של שדרות... וכך גם החרה אחריו ראש העיר של אשקלון, הם לא הסכימו בשום אופן להוציא תושבים להפגנת האוהלים שהייתה שבועות בירושלים, בחודש ינואר הקר, בו לנו באוהלים ילדים ותינוקות בני יומם... עם ישראל לא הצטרף. רק מהציונות הדתית הגיעו לחזק. אז גם נוכחתי לדעת שעם ישראל בנוי מקבוצות, קבוצות! גם ימנים שגרים ברמת גן, או ברחובות, או בחדרה, לא הגיעו, כי זו לא הייתה הבעיה שלהם. אולי הזדהו בליבם, אולי הצטערו מאוד באותה תקופה, אבל כמו שאמר אז
דן חלוץ: "אם יגיעו מאה אלף לא נוכל לעשות את הגירוש". ולא הגיעו.
לאחר שזה קרה, חליתי והייתי רתוקה למיטה כמעט חודש ימים, לא ידעתי את נפשי מצער. כל עיסוקיי באותה תקופה בוטלו לגמרי. אבל עם הצער היה מיליון אחוז על מה שקרה, היה בי גם צער עמוק ובלתי נתפס, על מה שחזיתי במו עיניי.
קבלני הרס
אבל קודם לכן אציין, שלא כל כך האמנתי שזה יקרה. מי היה יכול להאמין שהבתים היפים כל כך, לא יהיו עוד, שבתי הכנסת המדהימים, עם המנורות הגדולות בצורת מגן דוד, יהרסו. ואריק שרון אבי ההתנחלויות, האפשר שהוא יהרוס אותם? התקשיתי להאמין שעשרות אלפי חיילים ושוטרים מתאמנים עם פסיכולוגים כיצד לדבר עם הנעקרים... ובכול זאת עם נשים נוספות ברחבי הארץ הקמנו את "קולה של אמא", ויצאנו לפגוש חיילים בתחנות אוטובוס, בתחנות רכבת, בדרכים, לדבר עימם ולהתחנן בפניהם שיסרבו לעשות את המעשה. שיאמרו למפקדים, לא לשם כך התגייסנו! אם אתם רוצים להרוס? תביאו קבלני הרס רומניים, סיניים טורקיים... את הכנס שקרא לאימהות לנסות ולהשפיע על ילדיהם, עשינו בתל אביב ליד טביעתה של האונייה אלטלנה, הנחיתי את הכנס, אבל גם אם הגיעו מהתקשורת, הם לא שידרו על כך ולו מילה אחת. אז היה כנס, והיו נאומים מרטיטים, והיה אנשים שבאו לשמוע, אבל זה כאילו לא היה. התקשורת הטילה וטו.כפי שלא סיפרה גם על מעצר של חודשים בכלא של קטינות בנות 12, ילדות שהפגינו ונעצרו, וזה דלף החוצה.
מי שהיה מעורב אז, יכול לספר הרבה. התקשורת המשיכה בחיים כאילו הדברים לא קרו. כך עד היום. עובדה שלא נודע, כמה אנשים הצליחו להגיע לבית, מה קרה לחלק גדול מהתושבים, איך הסתדרו בעבודה, מה קרה לילדים שחוו טראומה כזאת, הרי אני שלא הייתי תושבת הגוש, קבלתי זאת כל כך קשה, אז מה עם אלה שחיו שם? נולדו שם? בנו את ביתם במקום?
בערב האחרון כשפעמי החורבן הכו על הלבבות כמו קורנסים כבדים, הם היו קצב חרישי לרעש האדיר של כניסת אלפי חיילים במדים שחורים. החיילים צעדו בסך בשורות ישרות, והזכירו קלגסים באירופה. ועמדתי מבולבלת כל כך! מי האויב כאן? מי שייך פה לרעים? האויב פתאום הוא אחיך בן עמך, איך תשנא אותו?
וכאשר יצאו תושבי הגוש, אבלים, המומים, עצובים, כואבים, לפעמים שרים "תפילה לעני כי יעטוף", אותו החלו לשיר כבר בבית הכנסת בתוך הגוש. מי עמד ומחא כפיים? חברי הקיבוצים והמושבים שבסביבה... הם לעגו, הם צחקו לאיד, "אמרנו לכם שתסתלקו
מפה" כך זעקו הקולות. "לא היה לכם חבל על הילדים שלכם שהבאתם אותם לגור בכזה מקום"? "עכשיו יהיה שלום"!, וראיתי כי הם צוהלים כל כך בלב רע, שחור, בלא טיפת חמלה, אנשי הגוש משרכים דרכם בבכי, בהתיפחויות, אוחזים בתינוקות כשהם תלויים עליהם, ואלה במקום להקל, להגיש עוגה, מים, מאומה. רק עמדו וצעקו כמו בסרט אימה... כאילו הם חוזים במפלת האויבים הגדולים ביותר... ולא שכחו לצרוח: "מה עם החיות שלכם, איפה הכלבים, הפקרתם אותם"?
ראיתי זאת, ושמעתי אותם,וזה מהדהד לי שנים בראש. ועד היום איני מצליחה להבין, מאין מביאים כל כך הרבה רוע? על כן,אין לי גרם אחד של רחמים עליהם. אני רק יכולה לשאול אותם, איפה הילדים שלכם? זה מסוכן לגדל ילדים במקום שבו זורקים עפיפונים, שיש בתוכם כספית...