ראובן בטאט כיהן כשופט בעירק במאה הקודמת, וזכה להערכה רבה. בשנת הקמת מדינת ישראל, היחסים בין ממשלת עירק לאזרחיה היהודים היו כבר מעורערים, ובטאט הועמד לדין באשמת ציונות. חטאו הגדול היה בכך שאישר צוואה המקדישה סכום נכבד לקרן היסוד. כדרייפוס בשעתו, עורר סיפורו של בטאט הלם וזעזוע בקרב יהודי עירק, והיווה זרז משמעותי למבצע העלייה הגדול "עזרא ונחמיה". באותה שנה, התרחש בקהילה היהודית גם אירוע משמח. תינוק נולד. תינוק, שעתיד לכהן בתפקידי מפתח בעולם המשפט המתפתח במדינה היהודית שרק נוסדה. לתינוק קראו אורי שהרבני, לימים
אורי שהם. לו היו יודעים אז הוריו וקהילתו שעתיד הוא לשפוט את ישראל שנים רבות, היו הם ודאי אומרים בגאווה ובהתרגשות - אורי ניחמתנו.
השופט שהם, זהותך נצרבה עוד בטרם לידתך, מכוח פעילותה הציונית של משפחתך על אדמת נֶכר. "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" - שרו הוריך על שפתותיהם. שרו, אך לא הסתפקו בשירה. הם הגשימו את חלומם ברגליהם. אך זה טבעי, כי תולדות מדינת ישראל ותולדות חייך שזורים זה בזה. נולדת מיד לאחר הקמת המדינה, הגשמת עם הוריך את חלום קיבוץ הגלויות, וכרכת את חייך בביטחון ישראל.
שירותך הצבאי החל בחיל ההנדסה הקרבית, והמשיך לאורך שנים רבות במעלה עולם המשפט הצבאי. כיהנת בין היתר כתובע צבאי ראשי, נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים ביהודה, שומרון ועזה, כפרקליט צבאי ראשי, וכמשנה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים. ביושבך בצמתים משמעותיים אלה, הלך ונבנה עולם המשפט הצבאי בישראל. אף לאחר שירותך הצבאי, לא תם שירותך הציבורי. המשכת לשרת כשופט בית המשפט המחוזי, והעפלת לשיפוט בבית המשפט העליון. אך זה סמלי, שאתה פורש היום מבית המשפט העליון בשנת השבעים למדינת ישראל.
בספר דברים, המהווה למעשה את נאום הפרידה של משה רבינו בטרם הכניסה לארץ, נאמר כך:
"לֹא תַכִּירוּ פָּנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן, לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". הרמב"ם, מסביר שהפסוק מכוּוָן למשפט בו אחד הצדדים הוא איש משפחת פשע, ואף על-פי כן אל לו לשופט להתחמק מאחריותו לפסוק דין אמת. וכך הרמב"ם: "שנאמר לא תגורו מפני איש: שלא תאמר 'איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בניי, שמא ידליק את גדישיי, שמא יקצוץ נטיעותיי'".
השופט שהם, פסיקותיך, בכל תחום, בנויות לתלפיות. הדין הפלילי בישראל, לחם חוקך, מכיל חידושים רבים פרי עטך. דומני, שהפסוק שהזכרתי, מזכיר יותר מכל את התנהלותך כשופט. במאבקיך בארגוני הפשיעה כשופט מחוזי הוגדרת כשופט המאוים בישראל, עד כדי שעוצבה עבורך יחידת אבטחה אישית. כאלת הצדק שעיניה מכוסות, פעלת ללא מורא, בחתירה לצדק ולדין אמת. וליתר דיוק, ללא מורא "זולת מרותו של הדין".
מעולם לא חמקת מאחריות, תהא המשימה גדולה או קטנה. כשקראתי אודותיך, התפלאתי כיצד הספקת כה רבות. הספק שנראה כתפוקה של מספר אנשים נמרצים יחדיו.
כסרן צעיר שטרם מלאו לו 30, מונית כממונה על התביעה הצבאית ברצועת עזה ובסיני. התבדחת כי ניהלת את התביעה על שטח הגדול מזה שתחת אחריותו של פרקליט המדינה.
לאחר ששימשת סגן הפרקליט הצבאי הראשי החלטת לפרוש, אך נענית לבקשת הפצ"ר סטרשנוב לשמש כנשיאו הראשון של בית המשפט הצבאי לערעורים ביהודה, שומרון ועזה. הקמת מערכת משפט לתפארת יש מאין. וכשאני אומרת יש מאין אני מתכוונת לכך. לא נרתעת מלעסוק בבסיס החומרי - ספסלים וחדר אוכל, לצד בניית מערכת משפט איכותית שאין חולק על רמתה הגבוהה. העדת שמעולם לא התחרטת על החלטה זאת.
כפרקליט צבאי ראשי הקמת את בית הספר למשפט הצבאי. בית הספר הצעיר התפתח והפך להיות אבן יסוד בהכשרת קציני הפרקליטות הצבאית, ואני בטוחה שגאוותך עליו.
העדת בעבר, כי מאז ומתמיד היה הנשיא
מאיר שמגר דמות נערצת בפרקליטות הצבאית, ועצם העובדה כי "אחד מאתנו" זכה להיות שופט בית המשפט העליון ונשיאו מילאה את ליבכם גאווה בלתי מוסתרת. שר ההיסטוריה הוביל לכך שמלבד הנשיא שמגר, הפצ"ר היחיד, עד כה, שהעפיל לפסגה והגיע לבית המשפט העליון - היית אתה. מינויך מילא את לב אנשי הפרקליטות הצבאית גאווה מחודשת.
אף שהגעת משורות התביעה הצבאית, ובתפקידך האחרון בצבא אף עמדת בראש הפירמידה, כשופט לא היססת לבקר את התביעה. זכויות החשודים מקודשות בעיניך, וכל תיק שהונח על שולחנך נותח באופן נקי, הגון ומדויק.
כך למשל, הדגשת לא אחת את חשיבות הזכות להיוועצות עם עורך דין. בערעור שהגיע לפתחך, פסלת שחזור שבוצע ללא היוועצות מלשמש כראיה במשפט, וזאת בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי. לאחרונה המחוקק הפנים את חשיבות חובת ההיוועצות, ובמסגרת זו, הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק המעגנת ומבססת את זכויות החשודים. ההצעה כוללת בין היתר את הרחבת הזכות להיוועצות גם ביחס לחשודים שאינם עצורים, ולצד זאת הרחבת הזכות לייצוג על-ידי עורך דין מהסניגוריה הציבורית גם לחשודים שאינם עצורים.
גם היום, בשבתך בדין בפעם האחרונה, הקפדת על קוצו של יוד בהגנה על זכויות האדם בישראל. בפסק דין שעוד יילמד בבתי הספר למשפטים, פסלת הודאה שהושגה תוך הפרה בוטה של זכויות החשוד, וזיכית אותו זיכוי מהדהד. לאור חשיבות ההקפדה על הליך הוגן, הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק לעיגון הלכת יששכרוב, המקנה שיקול דעת לבית המשפט לפסול הודאות שהושגו שלא כדין. ההצעה מצויה כעת בהכנה לקריאה שנייה ושלישית, ותסייע לביצור
כבוד הנאשם וחירותו. החתירה לצדק חייבת להיעשות באופן ההולם את הצדק.
כידוע, בית המשפט העליון אינו מתערב ככלל בממצאי מהימנות, אשר נקבעו על-ידי בית משפט קמא. לפני כשש שנים דנת בערעור על הרשעתם של מספר נאשמים, בפרשיית חטיפה מורכבת. אף שלא צפית במתלוננת במהלך עדותה, ולמרות הקושי בבירור אותות האמת, הבחנת בסתירות בעדות שלא נתנו לך מנוח. באופן חריג קיבלת את רוב חלקי הערעור, והפכת את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הדגשת כי בדיני נפשות עסקינן, וכי מוטב שעבריין יצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו.
אישיותך מכילה צדדים רבים שהשלימו זה את זה בשבתך על כס השיפוט. תחת חזות השופט הענייני והקשוח, ליבך הרחב מצא לו שבילים בכתיבתך. לאחרונה, דנת באחד התיקים הקשים שידע בית המשפט העליון. ניתחת ערעור שעסק בפרשיית החזקה בתנאי עבדות ומעשי אינוס נוראיים ואכזריים, שהנייר אינו סובל את העלאתם על הכתב. בטרם אחזת את השור בקרניו, הרגשת צורך לפתוח במילותיו של אַדְמיאל קוֹסְמן, שבכוחן, ולו במעט, לבטא מעט רגש ואמפתיה כלפי קורבנות הפרשה:
"מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תּונַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
/
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרְָך לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶֹּלא יָקּום
וְיִתְקַפֵּל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
/
מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אשר יָצאה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִשְעוֹת הַבֹּקֶר,
וֹלא מָצאה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה".
מילים אלו, שבקעו את המעטפת המשפטית, יצאו מהלב וחזקה שגם נכנסו אל הלב.
כשופט בית המשפט העליון, לא ישבת במגדל השן. שפטת מתוך הבנה כי על השופט לרדת לחקר הדין יחד עם ראייה מלאה של המציאות בחוץ, ולא במנותק ממנה. כך למשל, בעתירה שהוגשה לבג"ץ כנגד החלטת הפצ"ר שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד לוחם צה"ל שירה במיידה אבנים לבנוני. לעתים, נדמה שיש המתייחסים למחבלים מתפרעים בשוויון נפש, משל מדובר בפעילי תנועות שלום. לא במשמרת שלך. באירוע זה, מפרי הסדר ניסו לפרוץ את גדר הגבול, ובכך, לדבריך: "יצרו סכנה מוחשית לחדירת מפגעים ממדינת אויב לאזור הסמוך ליישובים יהודיים". מטרתם ברורה בעיניך, ללא מכבסת מילים. פגיעה בחיילי צה"ל, ופגיעה ביישובים יהודיים. קבעת באופן ברור כי "התנהלותם של חיילי צה"ל במצבי חרום ולחץ אינה צריכה להיבחן בתנאי "מעבדה" של בית המשפט". בפרשה אחרת פסקת כי "אל לנו לבחון את פעולותיהם של אנשי כוחות הביטחון במצבי לחימה באופן תלוש מהסיטואציה המיוחדת בה הם פעלו". ללא כחל וסרק, כהרגלך, הוספת כי "תנאי המקום, השטח והזמן העומדים ברקע האירוע המבצעי מחייבים החלטה מהירה ולא התייעצות משפטית על המותר והאסור באותו רגע". נשאת בחיקך מושכלות יסוד שלעתים נשכחות מהשיח המשפטי בישראל.
מי כמוך מבין, עד כאב, את משמעות יידוי האבנים. לפני כעשרים שנה נפל כך אחיך חיים זכרונו לברכה, בעת שירות מילואים ברצועת עזה. כאז גם היום, האבנים המשמשות אותנו לבנייה וצמיחה, משמשות את אויבנו לגדיעה והרג. מאז, הצטרפה משפחתך למשפחת השכול הישראלית, שהקריבה למען העם והארץ את היקר לה מכל. הוריך עלו ארצה בעת שאמך עליזה נשאה ברחמה את חיים. אמך עשתה כל שביכולתה על-מנת שחיים יוולד בארץ הקודש, וזכתה להתגשמות חלומה. יהי זכרו ברוך.
לפני כעשור, הונחה לפתחך עתירה של הורים שכולים נגד החלטת הפרקליט הצבאי הראשי שלא לערער על פסק דין בעניין תרגיל צבאי שבסופו מצא בנם, אסף וקסמן זכרונו לברכה, את מותו. הסברת בבהירות מדוע אין באפשרותך להתערב, ודחית את העתירה. אך לאחר הדחייה, הרגשת צורך להביע את הזדהותך עם כאבם. וכך כתבת:
"לבסוף, נבקש להביע את תנחומינו לעותרים על לכתו של בנם בטרם עת. מבינים אנו לליבם של העותרים שאיבדו את בנם בתאונה טראגית ומיותרת, וכל מבוקשם הוא שמשפחות אחרות לא ידעו את האובדן שהוא מנת חלקם. עתירות מסוגה של העתירה דנן הן מהקשות ביותר שבית משפט זה נאלץ להכריע בהן. בצר להן מגיעות משפחות החללים לבקש צדק לבניהן שנפלו, ולבנו נוטה להן, שמא נוכל להקל במעט על צערן. אך אנו מחויבים על-פי הדין, ואין לנו רשות לפסוק אלא על פיו. כל שנותר הוא להשתתף בצער המשפחה. סמל ראשון אסף וקסמן נפל בעת מילוי תפקידו, יהי זכרו ברוך".
השופט שהם, אני מאחלת לך ולנו שתמשיך להשפיע לטובה על מדינת ישראל, ולרוות נחת ואושר יחד עם אמי רעייתך, בנותיך ונכדיך. כידוע, יש לנו כבר תוכניות לגביך.
עליזה היקרה, אשרייך שזכית להיות נוכחת במעמד זה. אני מאחלת לך אורך ימים, בריאות איתנה, ורוב נחת מיוצאי חלצייך.
בשם ממשלת ישראל, בשם מדינת ישראל - תודה רבה.
