רקע כללי

ביוני 2016 התפרסמה כתבה שלי ב-News1 על מגי רום תחת הכותרת: "לא שווה סיכת ראש", על שם הצגת היחיד שלה. מגי גילמה את עצמה בסיפור חייה הקשים, המורכבים והסוערים, כנערה ואישה צעירה ממוצא גרוזיני, שעברה טראומה פיזית ונפשית ויכלה לה כנגד כל הסיכויים בזכות אופיה ומיזגה - התגלמות של פמיניזם לוחם. כאמנית, מאז היא זוכרת את עצמה, מצאה מגי ביטוי בנגינה על פסנתר ובציור, ואת שתי האמנויות היא משלבת בווירטואוזיות באמנות שלישית בדרמה - הצגה יחיד. ראיתי אותה בשלביה הראשונים, כאשר הופעתה הייתה עדיין בסטודיו בביתה ברמת גן, שיכול היה להכיל כעשרים איש. ההצגה זכתה לשבחים רבים והביקוש הרב חייב את מגי למצוא מקום הולם למספר הצופים, שהלך וגדל. מאז חלו שינויים רבים בעיבודים המוזיקליים, בבימוי ובפרישת ההצגות בכל הארץ. לכן הגיע הזמן לראיין אותה שוב ולבחון את שלבי ההתפתחות המופלאה מאז אותה התחלה צנועה.

סיפור סינדרלה

"הכול החל לפני ארבע שנים, כאשר כתבתי הרצאה עבור TED בפורום שדן בנושא שילוב המוזיקה והציור באמנות שלי", מספרת לי מגי בפגישתנו האחרונה. "התבקשתי להוסיף פרטים אישיים ואז הבנתי שיש לי דרמה ביד. ההרצאה הפכה להצגת יחיד בבימויו של שולי כהן, ממייסדי תיאטרון עכו, אשר לימד שנים רבות תיאטרון באוניברסיטת סורבון בפריז. במשך הזמן, ההצגה עברה שינויים רבים, הוספתי עיבודים מוזיקליים שלי לשירים ישראלים וגם לשירים גאורגיים שתרגמתי" וכאן מגי מתלהבת ניגשת לפסנתר ואומרת לי: אני חייבת לנגן לך בית אחד בתרגומי... ואלו הן המילים: "עלמה יפה בת ח"י שנים פרשי כנפייך, התעופפי אל קברי שפכי דמעותייך". שיר גאורגי שמתאים לסיפור חייה, בו היא קושרת בין שתי התרבויות שחוותה כילדה, ובתוך זה מקופל הסיפור האישי הקשה שהפך לפרישת הכנפיים ולאבן יסוד בקריירה המופלאה שלה.

הופעה מעל בימות מכובדות

בגלל התחייבויות קודמות בחו"ל של הבמאי שולי כהן חברה מגי לרחל אלון, המוגדרת בתפקידה כ"יועצת ראש העיר פתח תקוה לשוויון מגדרי ומעמד האישה". מלבד העשייה הציבורית, לוקחת אלון בכל חודש פרויקט לקדם אישה אחת על-פי יכולותיה וכישוריה, וחולקת איתה ידע וניסיון. היא רואה בכך זכות ומרחיבה את יריעת תפקידה המרתק. וכך, רחל, לאחר שצפתה בהצגתה של מגי החליטה לקחת אותה תחת כנפיה והעניקה לעבודת הבימוי ליטוש אחרון. רק בפתח תקוה הופיעה עד עתה מגי שבע פעמים, והיד עוד נטויה... לאחרונה התקיימה תערוכת ציורים של מגי ב"גלריה משרד בתל אביב" בבעלותה של רחל סוקמן בחסות עיריית תל אביב ומשרד התרבות, תוך שיתוף השגרירות הגאורגית. בהמלצתה של רחל סוקמן, הועלתה ההצגה בגלריה פעם בשבוע במהלך קיום התערוכה, וההצלחה הייתה כה גדולה עד כי רבים מהמבקרים נותרו בחוץ. להצלחה מרובה זכתה מגי כאשר הועלתה הצגתה בקפה קאמרי. האולם היה מלא מפה לפה והתגובות היו נלהבות. הלו"ז של מגי עמוס מאוד. היא מופיעה בערים רבות: בהיכל התרבות בלוד האולם היה מלא (300 צופים), באולם מונארט באשדוד 170 צופים הריעו לה ומחו כפיים. ב-27 באוגוסט תופיע מגי בגלריית דביר המפורסמת בשכונת פלורנטין, בבעלות אורלי דביר, אמנית מהשורה הראשונה הבוחרת אמנים מיוחדים, מטפחת ומקדמת אותם לעבר תערוכות בארץ ובחו"ל. הגלריה היא בסגנון אוונגרדי, בדומה לגרג' בסוהו, ניו-יורק. מגי תציג שם תערוכה וכן הצגה.

מגי כמושא להרצאה והוראה

ומגי ממשיכה לפרוש כנפיים: אורלי גונן, חוקרת אמנות ומרצה, הגיעה להצגתה של מגי הוקסמה. בעקבות זאת, עברה על כל ציוריה ועבודותיה, חקרה עליה ופנתה אליה בהצעה שלא ניתן לסרב: במסגרת עבודתה, אורלי מחפשת זמן רב אמנית שתהיה נציגה לסדרה על נשים ציירות שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית למרות כל המכשולים, מהרנסנס ועד היום. מגי נבחרה על ידה כנציגת המאה ה-21. כבוד גדול! היא הכינה הרצאה על אודותיה, לרבות מצגת וסרטון, והיא מרצה עליה בכל הארץ. לאחרונה אורלי הוזמנה להרצות עליה בביתן אהרון ב"בית בכפר" ובעקבות ההרצאה מנהלת התרבות במקום הזמינה את מגי להעלות את ההצגה. אורלי גונן גם מלמדת ארבע כיתות י"ב בצפון ומכינה את תלמידיהן לבגרויות. באישור משרד החינוך אמנותה של מגי נכללה בתוכנית לימודים שנתית. כאשר התערוכה שלה עדיין הוצגה ב"גלריה משרד תל אביב", התלמידים הגיעו מחיפה לצפות הן בתערוכה והן בהצגה. לאחר ההצגה רואיינו הילדים וסיפרו על החוויה. אחד מהם הגדיר את מגי רום כ"אמנית חיה ובועטת"... כמו-כן דוד גלנוס, ראש הוועדים של האיגודים המקצועיים בהסתדרות הכללית מינה את מגי לנציגת האמנים באיגוד ההסתדרות הארצית. בהמלצתו היא הופיעה גם במכון הבינלאומי למנהיגות בבית ברל.

פילם נואר

עם הסגנונות השונים של ציוריה נמנה גם סגנון הפילם נואר. מגי ציירה סידרת ציורים בהשראת הפילם נואר, הז'אנר הקולנועי בצבעי שחור לבן משנות הארבעים והחמישים. "מה דחף אותך לסגנון מיוחד זה"?, אני שואלת, ומגי עונה לי: "אני מציירת צבעים אלה בהיפוך. הניגודים משכו אותי, לעומת האדום אני רואה את השחור, הפשע והתשוקה, הפאם פטאל..." האם הדיכוטומיה הזאת קשורה לביוגרפיה של היוצרת? המשורר והפילוסוף Keith Montesano וההוצאה לאור של ספרו חיפשו ציור אמנותי מתאים לכריכת ספרו וגילו את סדרת הפילם נואר של מגי ובחרו בציור מס' 1 למטרה זו. שוב, כבוד יוצא דופן! מגי מציינת בסיפוק שבין מספר הציורים שנרכשו לאחרונה על-ידי אספנים ידועים בארץ נמכרו גם שני ציורים מסדרת הפילם נואר.

מ"רומא" לאוניברסיטת תל אביב

כותרת מקסימה באנגלית, שקישטה כתבה על רום בג'רוזלם פוסט, ציינה שכל הדרכים מובילות לרומא. "All the roads lead to Rome" - משחק מילים שובב עם שמה באנגלית. אכן, מגי, בדומה לרומא, "לא נבנתה ביום אחד" אלא עברה שלבי התפתחות רבים, וכמוה זוכה בתהילה... בזכות אותה כתבה בג'רוזלם פוסט, הגיעה הזמנה לתערוכה מלווה הצגה גם מאוניברסיטת תל אביב עבור סגל המרצים והסטודנטים, והאירוע יתקיים בספריה של מדעי החברה ב-6 בנובמבר הקרוב. אני מתפעלת ממגוון הקהלים שמגלים עניין באמנותה של מגי. "ומתי את מספיקה לצייר ולשלב חיי משפחה עם הלו"ז הצפוף שלך"? אני תמהה. "המוזיקה והציור משתלבים גם בחיי הילדים והמשפחה שלי. זמן לציור? אני מוותרת על השלף שטונדה ומציירת בין שתיים לארבע... בלילה!

"החלום שלי"

אני בוחנת את מגי היפה, חשה את האנרגיה התוססת של אישיותה ומעריצה את הדרך הארוכה שעשתה מאז שהזכירה לי את נורה "מבית הבובות" של איבסן, שהעזה לעזוב את בעלה, יצאה בטריקת דלת והפכה לסמל של הפמיניזם. מגי עשתה זאת בדיוק כך. מרדה במסורת הגאורגית ועזבה את בעלה בטריקת דלת, כאשר ידה האחת אוחזת בבנה וידה השנייה במזוודה. "מה החלום שלך, מגי"? "אני רוצה שמפיק הוליוודי יקנה את ההצגה. יש בה כל החומרים המתאימים, דרמה, הומור, מפגש תרבויות, הגירה, תרבות חדשה, התנגשות בין תרבויות, עיבוד כל זה מנקודת מבט של ילדה, הכל מנקודת מבט אישית. ואגב, אני מוכנה גם לשחק בסרט..." מוסיפה מגי בקריצה חיננית... נראה לי שיש עוד החושבים כמוה... בתגובה לכתבתי הראשונה עליה, ביוני 2016, כתבה אחת הקוראות: "חייה של מגי נשמעים לי כחלום או כפתיחה למחזה. מגי לא נתנה למציאות הקשה לגבור על סערת הנפש שלה, היא לא הסתפקה בחיים יומיומיים אפורים ולא ויתרה, לחמה כגיבורה מהסרטים". אין ספק, עוד נשמע עליה רבות!