קולודקין-גל: "יחד עם פרופ' איתן כרם, ראינו שהחומות האלה שהן שמורות מאוד, נוצרות גם בריאות של חולי סיסטיק פיברוזיס המודבקות בזיהומים עיקשים - קבוצות חיידקים החיות בתוך הריאה הפגועה לאורך זמן. אנו עומדים להגיש מאמר בנושא והפטנט על כך כבר רשום. עוד רואים שהריאות ממש מתאבנות כתוצאה מפעילות של יצירת חומות הבטון הללו. כלומר, אנחנו מבינים שקבוצות חיידקים יכולות לאבן ריאות. חומרת הבעיה גדלה כשמדובר בזיהום ויש לנו מעכבים ספציפיים מאוד למצב הזה. סיסטיק פיברוזיס מעידה על בעיה מערכתית והמוות של החולים נובע היום מקריסה של הריאות בגלל זיהומים של ביופילם שמתנחלים בריאות החולים. הנחת העבודה היא שאמנם יש חולים שעוברים השתלת ריאות ומצליחים לחיות ללא צורך לטפל בהכרח בזיהום, אך מצד שני אנו מאמינים שניתן להשתמש באסטרטגיות שאנו מפתחים לטיפול בזיהומים ולמנוע מצב שבו מגיעים להשתלת ריאות בגיל 30. ריאות תקינות מושתלות יכולות לחיות רק 20 שנה ולאחר שהם התחילו לעבור השתלות ריאות בצורה סיסטמתית בהצלחה, תוחלת החיים היא גיל 40 ועדיין לא כולם מצליחים. אם אנחנו מצליחים לטפל בזיהומים ולמנוע את קריסת הריאות ואת השתלת הריאות, נאריך את חיי החולים בצורה משמעותית. נוכל אולי לשפר את איכות החיים שלהם עוד לפני השתלת הריאות. על-ידי המחקר ניתן למצוא הסבר אמיתי לשאלה מדוע הריאות נפגעות כל כך בפונקציונליות שלהן, שכן העובדה שהן מתמלאות בסידן פחמתי שקרוב מאוד לבטון, עלולה למנוע תפקוד תקין של רקמת הריאה. במחקרים קודמים לא בוצעו הניסויים הנכונים ולכן לא ראו שהריאות מתמלאות באבנית. המחקר כיום מתעתד להביא לעיכוב של זיהומים עמידים הנוצרים בריאות של סיסטיק פיברוזיס. אנחנו מאמינים שניתן לעכב את האנזימים ולעכב את התהליך הזה בצורה משמעותית עם תרופות שנעשה להן התוויה מחדש".
בהקבלה למצב האקולוגי, מה קורה בענף הבנייה ומה ניתן לעשות על-מנת לשפר את המצב?
קולודקין-גל: "אנחנו קודחים בתוך הקרקע וכך הורגים את כל קהילת החיידקים המועילה והורסים את כל המיקרוביום באדמה. זה כמו שנניח היית לוקחת מעיים של בן אדם ויוצקת לתוכם בטון. מירב הסיכויים שזה לא היה מסייע לחיידקים המועילים שלו. כל הבנייה העירונית עד כה פשוט הרסה את הקרקע וגרמה להידלדלות של כל המשאבים. במקום שיהיו שם חיידקים מועילים שבעצם מסייעים לצמחים לצמוח בקרקעות שלנו, מחזירים נוטריאנטים לאדמה ועושים מטבוליזם חשוב מאוד, אז יש שם פשוט בטון. לקחנו את כל אוכלוסיית החיידקים השמחה והטבעית שבאדמה והחלפנו אותה בבטון. זה אסון גלובלי מטורף, כי אנחנו כל כך חרדים לפגוע באוכלוסיית חיידקי המעיים המועילים, אבל יש פגיעה הרסנית גם בחיידקי האדמה.
"אחת ההבנות היא שבמקום להשתמש בבטון, ניתן להשתמש בחיידקים שמייצרים בטון כחלק מהיסודות שקודחים באדמה, כי הם כן יודעים לבצע פעילויות מועילות רבות תוך כדי יצירת הבטון. כך ניתן לשנות את שיטת הבנייה העירונית באמצעות המון כלונסאות בטון קטנות שעשויות מקהילות של חיידקים מועילים. אחד היתרונות הוא הניסיון שלנו לייצר בטון עם חיידקים מועילים שמתקן את עצמו, כדי לייצר בניינים שהם עמידים יותר לאורך זמן, שהרי חיידקים הם דבר חי ובטון הוא חומר מת. בתיאוריה אם מחליפים חלק מרכיבי הבטון בחיידקים מועילים, אזי כאשר מתחילים הסדקים אפשר לבצע הפעלה של תרבית החיידקים והחיידקים המועילים פשוט ימלאו את החורים. בנוסף, יש ניסיון, בסיועה של חברה גרמנית שאנו עובדים עמה, לתקן אזורים שיש בהם בלאי גדול מאוד של אדמה וחוסר יציבות של הקרקע בקהילות של חיידקים מועילים. כשיש בלאי גדול מאוד של הקרקע, בניינים מתחילים לקרוס. ניתן באופן מלאכותי להחדיר לשם חיידקים שאמורים לחיות בסביבה הזו, אבל עם העשרה למינים שיודעים לייצר חומרים דמויי בטון ואז לגרום למבנה הבטון להתייצב, בלי להרוס יותר. אין פתרון טוב איך לייצב אזורים שהרסנו, מבלי לפגוע עוד יותר באקולוגיה. זה בדיוק בסיס הרעיון. אם אתה יודע איך להרוס עם החיידקים, אתה גם יודע איך לבנות איתם, מתוך הבנה שזו באמת קבוצה מובנית, עם חיידקים שיכולים לעשות המון דברים, שאנחנו משחקים איתם, לשני הכיוונים.
"בריאה של חולה סיסטיק פיברוזיס, אם מצליחים לייצב את אותה שכבה שעומדת לקרוס, שהיא בחלקה חיה ונושמת ועושה מטבוליזם. זה בעצם מקביל למניפולציה שניתן לעשות באמצעות קבוצות חיידקים מועילות ביסודות של בניין שזה חומר מת, כדי שבאדמה יהיה שימור רב יותר. אנו חוקרים קבוצות מועילות ומזיקות תוך שימוש באותם עקרונות עם אותם גנים ועם אותם מתגים, שאנחנו מפעילים ומכבים".
החוקרת יחד עם קבוצת המחקר שלה מנסה למצוא תרופות אנטיביוטיות חדשות מתוך תקווה להביא לשינוי וריפוי מהותי. המיזם עם 'חומות הבטון' נעשה בהובלתן של שתי דוקטורנטיות מקבוצת המחקר: איריס קרונקר חזן ואלונה קרן פז.
קולודקין-גל: "זה מדהים בעיני, שהמחקר האמביציוזי ביותר שלי והכי פחות טריוויאלי, מובל כרגע על-ידי שתי נשים שהן גם אימהות לילדים ומצליחות לשלב משפחה וקריירה".
מכון ויצמן הוא בעצם חממת מחקר. איך מתבצע המחקר? מהם מקורות המימון?
קולודקין-גל: "מטרת מכון ויצמן ולדעתי של כל מוסד אקדמי היא לייצר מחקר בסיסי מצוין. בסיסי, משמע שלא רואים ברגע הזה בזמן מה תהיה תועלת המחקר. יש לנו מימון מ'קמין', שהוא גוף מסחרי של המדען הראשי, שמעניק מימון מכובד שמטרתו לסייע במחקר של פירוק חומות בטון כדי שתוך שנתיים נוכל לייצר תרופה. המכון, אני מאמינה, יקבל את המגיע לו בחזרה".
"בתחילת המחקר, כשהתחלתי לעבוד על סידן פחמתי, זה עניין אותי מאוד, כי ראינו שלדים באלמוגים. ככימאית חזיתי שהחיידקים יהיו שם, מהמון סיבות. קיבלנו מימון ואז העברנו את החיידקים לרנטגן ושיחקנו עם זה. בתחילת דרכנו זו הייתה הגשמת משאלה, כי זו בעצם משאלה של כל חוקר מתחיל, לקבל מה שנקרא 'חבילת פתיחה' מכובדת. זה היתרון של המכון. חשדנו שחיידקים מייצרים שלדים כמו באלמוגים, ואז עשינו ניסויי אלמוגים וזרקנו את מושבות האלמוגים לתוך אקונומיקה. לקחנו אותם לרנטגן העכברים, ראינו את השלדים וכתבנו מענק מחקר בסיסי של האקדמיה הישראלית למדע וקיבלנו את המענק. לא היה לנו מושג אז אם זה רלוונטי, אבל היינו נפעמים מהתגלית של חיידקים שעושים שלדים חיצוניים מחומר דמוי בטון כמו האלמוגים. זה היה המאמר הראשון של קבוצת המחקר.
"ברגע שהתחלתי ללמוד ולהבין את המערכת זה הפך מעוד 'תגלית של מערכת מגניבה' למערכת שמבחינתי מוכיחה שבאמת מדובר במשהו מורכב מאוד ומבני מאוד, שכן לא נתנו עד אז לחיידקים קרדיט על בניית שלדים חיצוניים, כי זה לא בתוך הגוף אלא מחוץ לגוף, כמו באלמוגים. המערכת הוכיחה שמדובר ביצור שניתן ללמוד את ההתפתחות שלו, כלומר את התפתחות מושבת החיידקים עם חוקי התפתחות נוקשים מאוד, כמו שלומדים במחקרי עכברים. ועדיין העניין שלי היה ללמוד כיצד תא בודד מצליח לייצר שלד הגדול ממנו פי מיליון. ככל שחקרנו, הבנו גם את ההשלכות של זיהומים לאדמה, כיצד חיידקי האדמה מתנהגים בה. הבנו כיצד הם עוזרים לצמחים להתגונן מפני מחלות, ועשויים להחליף חומרי הדברה. הבנו את ההשלכות בקנה מידה הוליסטי גלובלי וכיצד חיידקי האדמה מייצרים אנטיביוטיקות חדשות באדמה כאשר הם מרגישים איום ישיר. את אותם עקרונות הקשנו במחקר גם לחיידקי המעי".
כיצד את תופשת עצמך כחוקרת מדע ועד כמה לתמיכת מכון ויצמן יש חלק בהצלחת המדענים והמדעניות שלו?
קולודקין-גל: "יש לי גאווה גדולה להיות חוקרת ישראלית, כי ביחס לארץ הקטנה שלנו המחקר הוא מעולה, אבל יש מקום לשפר את התמיכה המקומית של מענקי מחקר ישראלים שהם לא ממש גדולים. התשתית היא לא רעה ובמכון היא הופכת להיות מצוינת. יש נטייה במכון לעודד תחומי מחקר שהיום חמים יותר. מצד שני, יש תמיכה חיצונית מעבר למענקי תמיכה ישראלים אם עובדים על מחקר שהוא מספיק מרגש ויש לך חזון שהוא מספיק גדול וזה לא מובן מאליו.
"המחקר במכון הוא ראוי מאוד כי הוא מעודד אנשים להיות בחוד החנית. בתחילה החזון שלי היה להיות מדענית טובה וצריך הרבה אומץ לומר, 'אני רוצה להיות מדענית מצוינת', כי גם כך להיות מדען זה אתגר לא מבוטל. האווירה במכון שהוא שאפתני מאוד, אומרת שאתה צריך להיות מצוין, שאתה צריך להוביל. זה דורש המון אחריות. רק לאחר ארבע שנים במכון התחלתי להגיד לעצמי שאני רוצה להיות מדענית מצוינת, שאני רוצה להוביל את התחום. לייצר משהו משמעותי מאוד, לעשות שינויים גלובליים כמו לתקן סדקים באדמה. להגיד אני רוצה להיות בראש הפירמידה במדע זו הצהרה מובהקת ואפילו הרת גורל והמכון מלמד את החוקרים שלו לחלום בגדול".
"בארץ יש לא מעט אזורים שהמנוע העיקרי שלהם הוא החרדה הקיומית וזה משהו שצריך לטפל בו ולייצר תשתיות אחרות לגמרי. אם אתה במצב של חרדה קיומית אתה תעשה הכל בחיים כדי רק 'להסתד"ר גם אם אתה מבריק. אתה לא תחלום ולא תעשה דברים גדולים ואתה לא תגיע לאקדמיה. בעניין הזה יש מקום להעצים את המעורבות החברתית של מכון ויצמן על-ידי עידוד הילדים מאזורים נחשלים, שידעו שגם הם מסוגלים. האקדמיה מעורבת אבל צריך להגביר הילוך כדי שהאקדמיה תהיה חלק אינטגרלי מהפעילות בקהילה".
כיצד את רואה את השילוב בין משפחה וקריירה?
קולודקין-גל: "לא משנה עד כמה המערכת תהיה מערכת מאפשרת. כדי להגיע להצטיינות צריך פשרות. מי שחוזרת לאקדמיה כחוקרת ותרצה להגיע לראש הפירמידה אינה יכולה לסיים לעבוד בארבע. זה אומר הרבה הקרבות הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית. צריך קשיחות לא מבוטלת כדי לעמוד בכך. יש לא מעט נשים שיש להן פוטנציאל אדיר, וחשוב ביותר שהמערכת תאפשר להן לממש אותו, אבל המערכת עדיין לא יכולה לגרום לכך להיות קל, כי להיות מובילה זה מחייב. המערכת מעניקה למשל, מלגת מדע לחוקרות אבל לצורך זה עלייך להיות חוקרת מצטיינת. אני למשל, כדי לקבל קביעות אצטרך להיות לא פחות מצוינת מחוקר שנכנס למערכת. אומנם נתנו לי ארכה כי ילדתי באמצע, אבל זה לא התפקיד של האקדמיה להוריד בשבילי את הסטנדרטים. זה קשה גם לגברים אז קל וחומר לנשים בעלות משפחה שהעומס שלהן הוא גדול יותר.
"לעולם אישה לא תוכל להגיד, אני גם האימא שנמצאת עם הילדים כל היום ואני גם החוקרת שסיימה דוקטורט ופוסט דוקטורט בהצטיינות. הילדים הם כמובן הדבר הכי חשוב והקריירה גם היא הדבר הכי חשוב, אבל האיזון הוא מורכב".
ד"ר אילנה קולודקין-גל, חותרת לתגליות חדשניות במדע, ללא פשרות וללא חת, גם לא מהקונפליקט בשילוב בין קריירה ומשפחה כי בסופו של דבר האתגר משתלם בעיניה. חשוב לה שלילדיה תהיה אם מעורבת כמובן, אבל היא חיה בשלום עם העובדה שכדי להיות אשת מדע מובילה, היא יכולה להתנתק מילדיה לשבוע וחצי ואחר כך לפצותם. התפקיד שלה בתפישתה, מעבר להיותה אם ובת זוג, הוא להיות בן אדם עצמאי עם קיום משלו".
קולודקין-גל: "לא הייתי מוותרת על הילדים וגם לא על הימצאות במכון ולו לרגע. זה קשה אבל מה ששווה אמור להיות קשה".