"למה לחכות 60 שנה לערב הוקרה, כשהפנים תהיינה חרושות קמטים, הזיכרון לא מדהים, הקול קצת חורק והשעון מתקתק? עדיף להקדים תרופה לזיקנה, ולספר לכם כבר עכשיו על מעלליה של רות אותם טרם הספיקה לחוות", כך פותחת הבלונדית היפה והחטובה את מופע היחיד שלה. במופע כלולים מונולוגים שאותם טרם התבקשה לשחק, אך היא תאבה להם; שירים שעדיין לא שרה, אך בסיפור ההצגה היא משחקת כאילו היו חלק מסיפור חייה העתידי. גם אם היא ושותפה לכתיבת ההצגה, אמיר וולף, לא באמת הייתה זו שפירסמה שירים אלה - כי בסיפור משולבים שירים וקטעי חיים של זמרים מיתולוגיים כמו אדית פיאף (החיים בוורוד" ועוד שירים), הרי קולה המקסים, צורת ההגשה בתנועה, מה שמעניק לה נסיונה במשחק בתיאטרון והחן שהיא מקרינה - יוצרים מההצגה ערב נעים, מאתגר ושונה מהרגיל. משום שאינו איזה מיקבץ כלשהוא של שירים ותו לא. הסיפור שהם ארגו, הטובל בהומור, עשיר בתלבושות, תוך החלפת אישיותה מדמות לדמות שהיא מגלמת - כולן במהלך המאה העשרים, הסיפור משתלב יפה עם כל השירים וקטעי המשחק. הטקסט השנון, המשחק המתבסס על אישיותה וחיצוניותה המלבבת, השירים שמלווים בנגינתו של המוסיקאי המחונן תמיר לייבוביץ׳, המתערב במהלך ההצגה, מעיר לה הערות, קם ממושבו, ומהווה עוד דמות במהלך ההצגה - כל אלה מרעננים, ומהווים סיבה טובה לצפות בהצגה. כל הכבוד לתעוזה של השחקנית הצעירה המרימה מסך מעל עידן שעוד לא היה, אך חלקו כה מוכר, ומתמזג בהצלחה בסיפורה האישי, כך שכל מי שראה אותה כבר בהצגות תיאטרון גשר - ישמח לראותה במרכז המופע, העולה במועדון 71 הכסאות, שבאכסדרה התחתונה של תיאטרון גשר.