כתב חשדות אנורקטי

כתב החשדות ששלח היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מסמך מרתק. ברמת הרכלנות. מבחינה משפטית, מנדלבליט מציג תזה קיצונית ומהפכנית, חסרת תקדים ברמה עולמית: כיסוי תקשורתי חיובי מהווה שוחד. תזה משפטית זו לא עומדת על כרעי תרנגולת אלא על שני קיסמים מזכוכית. אלה, ככל הנראה, יתרסקו בפני כל מערכת שיפוטית סבירה. נתייחס תחילה אל שני התיקים המשמעותיים יותר, תיקים 2000 ו-4000. השיקולים והמעורבות של נוני מוזס, שאול אלוביץ ואילן ישועה בקידום תקשורתי לפוליטיקאים הם מרתקים ברמה הרכלנות. אולם השאלה היסודית העומדת בלב התזה המשפטית של מנדלבליט, היא: האם סיקור חיובי של פוליטיקאי באמצעי תקשורת יכולה להיחשב "טובת הנאה" אסורה המוגדרת כשוחד? אם התשובה לכך חיובית, יש לאסור לאלתר את כל הפוליטיקאים והעיתונאים, להעמידם לדין ולהשליכם לכלא בגין פשעים סדרתיים של מתן ולקיחת שוחד. לא פחות. אפשר להפליג עם התזה ההזויה הזו אף למחוזות רחוקים יותר: האם סיקור שלילי של פוליטיקאי באמצעי תקשורת מהווה טובת הנאה למתנגדיו? האם סיקור חיובי של מנדלבליט (לדוגמא: גיא פלג שחולק לו מחמאות על כתב האישום נגד נתניהו) מהווה מתן וקבלת שוחד? לפי התזה של מנדלבליט - התשובה היא חיובית! הזוי.

יחסים שגרתיים לגמרי

כתב החשדות בתיק 4000 מפרט שורה ארוכה ביותר של תכתובות בין דוברי נתניהו הרבים (אחד מהם הוא ניר חפץ), בעלי וואלה ממשפחת אלוביץ ועורך וואלה אילן ישועה, ברמה של קשקשנות קטנונית ומביכה. לטענת מנדלבליט, נתניהו "דרש" מאלוביץ לפרסם ידיעות חיוביות עליו ועל משפחתו ולהצניע ידיעות שליליות. רק שאין תכתובת אחת (!) מנתניהו המעידה על כך. עצם הטענה לפיה פניות של דוברי פוליטיקאים לאמצעי תקשורת, כדי לקדם ידיעות חיוביות על שולחיהם, מהווה "טובת הנאה" שדינה כשוחד הניתן לעובד ציבור - יכולה למוטט את כל המערך הפוליטי, הדמוקרטי וחופש הביטוי במדינת ישראל. או בכל דמוקרטיה אחרת בעולם. תפקידם של דוברים הוא לקדם את האינטרסים של שולחיהם בתקשורת. גם דוברי משרד המשפטים עושים אותו הדבר. בליבת עבירת השוחד עומד מתת אסור לעובד הציבור, ולא התמורה שנתן (או לא נתן) אותו עובד. אם סיקור חיובי הוא טובת הנאה אסורה - הרי שהיא אסורה על כולם, כולל הפרקליטות, הרמטכ"ל, המפכ"ל וכל שאר הפוליטיקאים ועובדי הציבור. אם אין בכך משום "טובת הנאה" אלא חופש ביטוי פוליטי, שהוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי ועיקרון חוקתי על-חוקי בו, הרי שתיקים 2000 ו-4000 יירדו במהרה לטימיון המשפטי. אין בהם דבר, מעבר ליחסי דוברים-תקשורת שגרתיים לחלוטין. הבאת יחסי פוליטיקאים-תקשורת לבית המשפט באמצעות הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, תוך חשיפת השופטים למגוון השיקולים של עורכי אמצעי התקשורת בעד ונגד הפוליטיקאים, תפתח תיבת פנדורה בגודל של סין. הצדדים יוכלו להזמין לעדות מאות עורכים של אמצעי תקשורת, דוברים, פוליטיקאים ופקידים, אשר ייאלצו להיחקר שתי וערב על המתרחש מאחורי הקלעים של הידיעות המתפרסמות. אין שופט בעולם שירצה להכניס את עצמו לבור הרפש אשר ייחשף בפניו בהקשר הזה. כמו שאומר הפתגם המפורסם: איש לא רוצה לדעת איך מייצרים נקניק. פרופ' אלן דרשוביץ, מבחירי המשפטנים בעולם, כתב בהקשר זה: "היועץ המשפטי לממשלה עומד להאשים את ראש הממשלה בהאשמות הקשורות ליחסיו עם התקשורת. כל האשמה כזאת תסכן את הדמוקרטיה ואת חופש העיתונות. היא תפתח תיבת פנדורה שממנה ייצאו דברים נוראיים. כל אישי הציבור - מחוקקים, שופטים, תובעים, שוטרים, מנכ"לים - שביקשו סיקור חיובי מהתקשורת ופעלו למענה, יצטרכו להיחקר. במקרה של ידיעות אחרונות, למעלה מ-40 חברי כנסת ושרים הצביעו לטובת ידיעות אחרונות, בעוד שראש הממשלה נתניהו סיכל את החוק שקידם ידיעות אחרונות. "רבים מחברי הכנסת הללו קיבלו אחר כך סיקור חיובי בידיעות אחרונות, אבל הם לא נחקרו. דווקא ראש הממשלה נתניהו, שסיכל את החוק של ידיעות אחרונות, הוא זה שמועמד לדין. הפער הזה חושף את המרווח העצום שיש לפרקליטות לעסוק בתביעה בררנית נגד כל מי שהם רוצים. וכך אין שום סייג לחדירה הגסה של גורמי האכיפה לתחום הרגיש, המוגן בחוק, של יחסי אישי ציבור ותקשורת. כל האשמה כזאת תתן לגורמי האכיפה כוח רב מדי להכתיב לתקשורת ולאישי הציבור איך הם מתייחסים אחד לשני. בדמוקרטיה משאירים את הביקורת ליחסי תקשורת וממשלה לציבור המצביעים - ולא לפרקליטים". אין לי אלא להצטרף בכל לב לדבריו.

פילבר הוא שסייע לאלוביץ

בין אם מנדלבליט יבין בעצמו את האבסורד בהגדרת כתבות חיוביות באמצעי תקשורת כשוחד, ובין אם בית המשפט יצטרך להבהיר לו את זה, התזה הזו לא תחזיק מים בשום ערכאה שיפוטית סבירה. כך יקרסו האישומים בשוחד בשני התיקים. מה עוד, שביחס לנתניהו הייחוס הזה מופרך במיוחד, לאור התקשורת השלילית הכרונית שהוא קיבל בכל אמצעי התקשורת, ובמיוחד בעיתון ידיעות אחרונות ואתר וואלה. לכל היותר הוא ניסה לאזן את ההכפשות ופרסומי לשון הרע עליו. תקשורת מאוזנת זה שוחד?! טירוף מערכות. מעבר לכך, תיק 2000 מופרך בכל קנה מידה: מדובר בפגישות שהתנהלו בין נתניהו למוזס בסוף 2014, לאחר שנתניהו פיטר את יאיר לפיד וציפי לבני, ויום לאחר שהכנסת העבירה בקריאה ראשונה את חוק לפיזורה ועריכת בחירות חדשות לכנסת. מדובר בתחילת מערכת בחירות, וכל ראש מפלגה סביר פועל בתוקף תפקידו לקידום מפלגתו ולקבלת כיסוי באמצעי התקשורת כמה שיותר חיובי. זו לא זכותו; זו חובתו למפלגתו וחבריה. ככה נערכות בחירות במשטר דמוקרטי. מוזס ניסה לשכנע בפגישה את נתניהו להחיות מחדש את חוק ישראל היום. במצב הדברים הפוליטי באותה עת, זה היה חלום אבסורדי הגובל בהזיה. נתניהו האזין בנימוס ולאחר מכן הודיע לו כי אין דרך לעשות זאת. מה לא חוקי כאן? כל הטענות של מנדלביט, לפיה בקשות ("דרישות", לדבריו) לתקשורת חיובית מצד דובריו של נתניהו וההיענות להן על-ידי בעלי ידיעות אחרונות ואתר וואלה מהווים שוחד, יקרסו בקול רעם גדול בכל בית משפט, אם הן יגיעו עד שם. ככה פועלת המערכת הפוליטית-תקשורתית בכל זמן ובכל מקום, וטוב שכך. כדאי שמנדלבליט יתעשת דקה לפני כן, כדי למנוע את הביזיון והקצף (אגב, מדוע אילן ישועה לא מואשם בשוחד, הרי הוא האדם שנתן בפועל את המתנות התקשורתיות לנתניהו? תמוה). מעבר לטענות השוחד התקשורתי המופרכות, מאשים מנדלבליט בתיק 4000 את נתניהו שפעל בניגוד עניינים למען חברו, אלוביץ. מדובר בסדרה של פעולות שרובן ככולן ננקטו על-ידי שלמה פילבר בתפקידו כמנכ"ל משרד התקשורת, כשהקשר לנתניהו מתבסס על פגישה אחת ביניהם, אותה מכנה מנדלבליט "פגישת ההנחיות", בה הנחה נתניהו את פילבר לסייע לאלוביץ. לא זו בלבד שפגישה זו לא תועדה בכל דרך שהיא, אלא שלכל היותר יהיו כאן שתי גרסאות מנוגדות בסגנון "מילה מול מילה", וממילא לא ניתן להרשיע אדם לפיהן. מה עוד, שגרסת פילבר חשודה מלכתחילה, כי היא המקור לחסינות שקיבל כעד מדינה. מסמך החשדות של מנדלבליט הוא חד-צדדי לחלוטין בכל הנוגע ל"הטבות" שניתנו כביכול לאלוביץ על-ידי משרד התקשורת בזמן נתניהו, מבלי לבדוק האם "הטבות" אלה אושרו כדין על-ידי הדרג המקצועי, ובלי להתייחס כלל לשאלה האם במאזן הכולל נתניהו סייע לבזק או גרם לה נזקים בהחלטותיו באותה תקופה. מארג ראייתי חד-כיווני כזה הוא רעוע במיוחד, כשהוא מתעלם מעמדות הדרגים המקצועיים הבלתי-תלויים ביחס לאותן החלטות. לפיכך, תיק 4000 צפוי לקרוס גם בהקשר לאישום בניגוד עניינים.

בקבוק שמפניה בכל יומיים?!

נדון עתה בתיק 1000, תיק המתנות. ביחס לשמפניות מדובר ב-280,000 שקל בתקופה של שש שנים, כשמחיר בקבוק הוא 300-250 שקל. כלומר: 1,000 בקבוקי שמפניה שהם בקבוק בכל יומיים. מי שותה כזאת כמות של שמפניה? אם יש בכך אמת, הרי הבעיה של המתנות היא שולית ביחס לבעיה של אלכוהוליזם. נפנה עתה לסוגיה המשפטית. האם לאיש ציבור מותר לקבל מתנות מחברים? האם יש הגבלה על סוג המתנות? על כמותן? על פני הדברים, התשובה היא שקבלת מתנות אינה אסורה בחוק. חוק שרות הציבור (מתנות) קובע: "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה - בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמו ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו - ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה; ובמתנה שאין בה קנין חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה". אין ספק, כי ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר הם חברים אישיים של בני הזוג נתניהו (והדבר נכתב מפורשות על-ידי מנדלבליט), ועל כן המתנות לא ניתנו לנתניהו או לאשתו "באשר הוא עובד ציבור". יתרה מכך: אם לעובד ציבור אסור לקבל מתנות מחברים - מה דינו של פרקליט מפרקליטות המדינה או קצין משטרה המחתן בת ומקבל המחאות מחברים? על פניו מדובר בעבירה חמורה פי 77. כך שכל העיסוק במתנות הוא רכלנות זולה גרידא, חסרת כל משמעות משפטית. מעבר לכך, נתניהו חשוד שסייע למילצ'ן להאריך ויזה לארה"ב, ויש עוד חשד בלתי ברור בנוגע לעסקת מיזוג (שלא קרתה) בין רשת לקשת. ביחס לוויזה, מדובר ככל הנראה בבעיה שמקורה בשירותים שנתן מילצ'ן למדינת ישראל בנושאים שהשתיקה יפה להם, כך שהייתה הצדקה עניינית לסיוע. ה"אשמה" בהקשר זה (המסתכמת בשתי שיחות טלפון של נתניהו) מעורפלת במיוחד, ולא בכדי. בעניין המיזוג בין רשת לקשת, הטענה נשמעת הזויה במיוחד, לאור העובדה, כי למילצ'ן היו מניות בערוץ 10 (שנתניהו פעל בעקביות לסגירתו), וחוסר התוחלת בעיסוק במיזוג רשת-קשת שהפעילו את ערוץ 2. מנדלבליט פוטר את הדילמה בביטוי שמילצ'ן "בחן אפשרות לרכוש מניות רשת". מעבר לסתירה הפנימית הכפולה בטענה הזו (בעל מניות בערוץ 10 אינו רשאי לרכוש מניות בערוץ 2, ומה עניין משקיע לרכוש מניות ברשת אם היא תתאחד עם קשת?), הרי שמדובר ב"ביצה שלא נולדה" ובדיבורים בעלמא, לכל היותר. ואילו ביחס לפאקר, הרי שאין לו כל פעילויות עסקיות בישראל, ועל כן ממש לא מובן מה התכלית של ספירת השמפניות והסיגרים שנתן לנתניהו. לסיכום: תיק 1000 מכיל בעיקר רכלנות זולה על הרגלי השתייה, העישון והחברים של משפחת נתניהו. ברמה המשפטית אין בו כלום.

רכילות זולה ומבחילה

מבחינה פוליטית, מסמך החשדות של מנדלבליט הוא גולת הכותרת של חקירות נתניהו בשלוש השנים האחרונות. השוטרים שחקרו אותו, ועוד יותר מכך הפרקליטים שכתבו סיכום בן 800 עמוד עליו, תוך עשרה ימים מתום חקירת המשטרה, אינם חייזרים. הם גם אינם קוסמים מארץ עוץ. הם ישראלים, בעלי השקפה פוליטית (ברורה לחלוטין) שניתנה בידם הזדמנות חד-פעמית בחייהם להדיח את נתניהו מכהונת ראש הממשלה, ערב הבחירות לכנסת ה-21. בהקשר הזה יש לשפוט את עבודתם. כתב החשדות מכיל בעיקרו רכילות זולה על אופן התנהלות התקשורת בישראל - על השיקולים המוטים והמגמתיים של בעלים ועורכים באופן הצגת הדברים, ופרטי מסכת הקשרים המפותלת שלהם עם דוברי הפוליטיקאים. מדובר במערכת רב-צדדית מכוערת להפליא, ששיקוליה היומיומיים ב"קידום" ו"דרדור" כתבות גורמים בחילה עמוקה לכל אדם מן היישוב שנחשף להם. אבל ברמה המשפטית והראייתית, אין בכתב החשדות האנורקטי הזה, ביחס לנתניהו, כל עבירה על החוק במדינת ישראל או בכל מדינה דמוקרטית שהמבקשת לשמור על חופש ביטוי פוליטי מינימלי. ומזלנו שכך. כפי שכתב החשדות פורסם בעיתוי הנובע ממניעים פוליטיים, כך צפוי מנדלבליט להגיש את כתב האישום, מאותם מניעים שבינם לבין "משפט" פעורה תהום עמוקה. אולם אין ספק, כי התיק יקרוס לחלוטין בבית המשפט, אשר יבין, כי שיקולי עריכה של עורכי חדשות, ויחסיהם הנפתלים עם דוברים פוליטיים, הם לא עניין לעסוק בו על-ידי שופטים או בתי משפט במדינת דמוקרטית. חבל על מאות מיליוני השקלים שהשקיעה המדינה בתיקים אלה (שדי ברור שה"הצדקה" היחידה להם היא השאיפה להדחת נתניהו ולא אכיפת חוק כלשהו), אך נתניהו אינו צריך להיות מוטרד מאיבוד משרת ראש הממשלה בגינם. התיק הזה יתגלגל במערכת המשפט שנים רבות, הרבה מעבר לאופק הפוליטי האופטימי ביותר שלו. בהקשר זה נתניהו צודק: אין בכתב החשדות כלום, כי לא היה כלום.