השמועות על "מותו הפוליטי" - מוקדמות

נדמה לי שאת השמועות על "מותו הפוליטי" של בנימין נתניה יש להשאיר, לפי שעה, על המדף הכי מרוחק במחסן הגרוטאות של כל חורשי רעתו. בימים האחרונים הוא הוכיח שוב שאין לו יריב אמיתי בקרב מתנגדיו הפוליטיים. אביגדור ליברמן ביקש לגרום לו להחזיר את המנדט לנשיא המדינה כדי להשפילו. תגובתו של ראש הממשלה הייתה חד-משמעית. הוא קידם את החוק לפיזור הכנסת. יש שלא אהבו את התרגיל הפוליטי הזה - בעיקר בקרב חצרני מחנה השמאל שכבר ראו בעיני רוחם חילופי שלטון - אבל נתניהו הוכיח לכל מי הוא "בעל הבית". בנחישות אין קץ הוא עשה את שצריך היה לעשות, תוך שהוא מציג ברבים את קלונה של מפלגת העבודה. פחות משבוע לאחר מכן, התקיימה הצבעה חשאית בכנסת שנועדה לבחור את מבקר המדינה הבא. ושוב, ביקשו פרשנים-מטעם להספיד את נתניהו. ללא כל יסוד, הם הפיצו הערכות אנונימיות שהחשאיות תאפשר לחברי כנסת מסוימים "לנקום" בו - ולהביסו. זה לא קרה, כמובן, וראשי המחנה האחר פרשו אל מאורותיהם כשזנבם בין רגליהם עם בחירתו של מועמד הליכוד, מתניהו אנגלמן, למבקר המדינה. מועמדם, גיורא רום, יכול היה רק לקונן על שהסכים להיות פיון על לוח השחמט. אלה שתמכו בו, כביכול, אפילו לא הופיעו למשחק. בין לבין, מינה נתניהו שר משפטים, את אמיר אוחנה, לאחר שהוא פיטר את איילת שקד ואת נפתלי בנט, בלי להניד עפעף, ואת אבי רואה לעוזרו לענייני התיישבות שני המינויים הללו הוכיחו, ללא ספק, בעיני, שנתניהו בונה כוורת שתסייע בידו במאבקים הצפויים לו במהלך החודשים הקרובים. אבי רואה, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, יעשה את שצריך לעשות מול אוכלוסייה מודאגת ביהודה ובשומרון. ואמיר אוחנה, פרלמנטר בעל איכויות רבות, יעשה לביצור שלטון החוק במישר המשפטי. שניהם מצביעים על ראייה מרחיקת-לכת ועל תעצומות נפש בלתי נגמרות. אין ללמוד, כמובן, דבר מכל האמור לעיל על תוצאות הבחירות העתידיות - אם כי לדידי לא יכול להיות ספק באשר לתוצאותיהן - אבל בדבר אחד לא יכול להיות ספק: יש מי שמבקש להבטיח שליטה טובה בהגה השלטון. לא בסיסמאות, בעבודה קשה. בצפון, לדוגמה, בחזית הכי חשובה לעת הזאת, מתקיים שיתוף פעולה הדוק עם הרוסים ועם האמריקנים. ולקראת סוף החודש אף תתקיים בישראל מעין "ועידת פסגה" בין שלושת הגורמים הללו. ההסכמה הכללית היא שהאירנים יצטרכו להתקפל מן האזור. ניסיונם להתבסס בסוריה נכשל - בעיקר בגלל נחישותו של צה"ל. את העובדה שנשיא רוסיה לא מנע בעד צה"ל מלעשות את שצריך היה לעשות יש לזקוף רק לזכותו של נתניהו. יכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות מן התחום הצבאי-פוליטי, אבל אין צורך בכך. מעמדה של ישראל במישור הבינלאומי איתן מאי פעם. הדברים ניכרים גם במוסדות האו"ם וגם במישורים אחרים. רבות ממדינות ערב מקיימות יחסים, כמעט גלויים, עם ישראל. הערבים המבקשים להתקרא "העם הפלשתיני", חדלו, זה מכבר, מלשמש פקטור משפיע במישור הבינלאומי. אינני רוצה להוסיף עוד על האמור לעיל, אבל דבר אחד אסור לשכוח: נתניהו לא שש אלי קרב. כמי שבילה בשדות הקרב אין ספור פעמים, הוא מכיר את המחיר. השכול היכה גם במשפחתו - ואין כמו בן למשפחה שכולה שיכול להבין את משמעותה של מלחמה. מלחמות-ברירה היו לנו די והותר. מנחם בגין הוביל אותנו לאחת מהן. אהוד אולמרט עשה בזמנו את אותה השגיאה. מלחמת לבנון השנייה הייתה מיותרת - וכושלת. היא הובילה לסיום כהונתו של הרמטכ"ל בטרם עת. אלא שאין בכל אלה, למרבה הצער, כדי לשכנע את המחנה המתפורר, רעיונית וארגונית, שהדבר היחיד המאחד אותו, לכאורה, הוא הסלוגן "רק לא ביבי" שהוא צריך, למצער, לנהוג באיפוק. זה לא קורה - והשנאה הגואה פשוט בלתי נתפסת. אבל מה שהכי מצער הוא שגם אנשים טובים נתפסים לה. אינני מדבר, כמובן, על שרצים כמו אפרים שמיר או אלון גרבוז, אלא על אחת כמו יהודית קרפ, מי שהייתה פעם בכירה בשורות הפרקליטות. מאמריה היו מאירי עיניים - והנה גם היא יוצאת באמירות פשוט ספוגות שנאה. בעת שהיא משווה את המסרים של הליכוד בנערכת הבחירות לנאומיו האנטישמיים של שר התעמולה במשטרו של אדולף היטלר, יוזף גבלס, טיפוס משוקץ מאין כמותו, היא תורמת לשיח מבזה שאינו תורם דבר לאיכותה של החברה בישראל. יכול להיות שאני מגזים, אבל את השברים בחברה הישראלית קשה יהיה לאחות - והם אלה שמהווים סכנה ממשית להמשך קיומה של המדינה היהודית. חברה שעוסקת כל העת בהסתה ובהפצת שנאה לא תוכל לשרוד לאורך זמן. גם בית ראשון וגם בית שני חרבו בגלל שנאת-חינם. לא אויבים מבחוץ הכריעו את עם ישראל. רק הפילוג הפנימי. ואת כל זה יש לזכור לעת הזאת.