שפת אמי

אני מתיירא שמא אשאל על-ידי אחד משומרי הסף בכניסה לשערי העולם הבא, "מה שפת אימך", ואני לא אדע, ואהיה בעיניו כמתעתע, ואו - ישאיר אותי לפשפש בין צמתי מוחי בתא הסינון, ולשווא אפשפש ומצא לא אמצא, ואשאר נעול בין העולם הזה לבין העולם הבא, לנצח, או יאמר לי לשוב לאחרו עד אבא לתחנת שפת אמי הברוכה ואלך עקב בצד אגודל אל מה שהיה ואמצא שאין מי לשאול כי מתו כבר כל האנשים שהיו ביני לבין ימי שפת אמי והם חונים במקום שחונים, וגם משם, יום יבא, ייעלמו כאשר לא יהיה עוד פה שום אדם שזוכר אותם בשמם. אני מתיירא כי בעודי עוד כאן אני נשאל ואינני יודע, ואני חשוב בעיני הבריות כתימהוני או כמכחיש את המפורסמות מטעמים מוזרים, כי ברי וודאי וגלוי וידוע לכל, כי באלפי כל הלשונות ירדו אימהות דובבות לעולם, וילדי כולן זוכרים את שפתן ששמעו מיד עם הנשימה שפתחה לפניהם את אוויר הבריאה, ואפילו נטשו כבר אותן המילים באותן השפות את ארצות האל- הן הלכו להן אחת אל אחת לנוח בגנזכי המילים הקסומות שמלאכים אספנים שומרים כשמור אורים ותומים, ואני איך אומר "שפת אמי? מצטער, סהדי במרומים אינני יודע, אינני זוכר, או פשוט לא הייתה לי שפת אם כי בשקט". ואולי הסוד הוא פתור כפשוטו. נולדתי לתוך מהומה. ותיקי יהודים בעיר הולדתי דיברו ארבע שפות, שלוש מימי עריסה שלהם, ואחת שהביאו אבות ואימהות פליטים איש איש ואישה מאי שם שלהם עם מלבושיהם. כשבאתי אני לעולם כבר עלו יהודים פליטים של תמול ושלשום על ותיקי היהודים בעירי, ובליל צבעוני - יש צבעים בקולות- שטף שכונות בעיר שבהם פתחו יהודים חנויות קטנות כדוכן וגדולות כפרוזדור וסחרו בהם בשחיטה ובעופות ובדים, מגבעות ושביסים, ספרי קודש, וגם וולוטה חלילה בלט. בפינות הרחובות הצרים שעטפו את היכל הבורסה של היהלומים עמדו צפופים סרסורי הדיאמנטים שלא חדלו ללחוש לחשים במיני תנועת שפתיים ורחשים עתירי רמזים שאלה נטלו בחוכמתם מכל הלשונות שיש עלי אדמות, ובכלל. אמי ואבי, נעורים על אם דרך, מצאו זה את זו באותה מהומה בה נולדתי אני לימים והיו כבר בברית והיו בפדיון הבן מסובים קרובים, ומסובים ידידים, כולם פליטים שדיברו בזוגות,, חבורות קטנות של דברים אחדים, ואני בעריסה ואבי בדרשה ואמי ממקומה שחה רוב תודה לכל מברך במנוד ראש ובעין טובה וביידיש שבורה שתי מילים לא יותר, והיתר היו ניגונים ניגונים, וכולם סול או קוקוש ומיקור לס אוז מר שנתיישבו לפלא בתוך נשמתי ונוגנים את עצמם עד היום, ואיך יכולים בני אדם מבינים לצפות שילד כמותי ידע מה הייתה שפת אמו ואם הוא אומר לכל שידע - הוא בודה מליבו את שפת אמו אותו לא הוא ולא היא ידעה. אבל לך וספר את זאת לאנשים, ופחות מזה לך ספר שם למעלה למלאכים מתקשים מעולם להבין דברים רגילים שלמטה ועל אחת כמה וכמה דבר משונה כמו זה שאני לא יודע אמת מה הייתה שפת אמי. ובכל זאת אני מתיירא. מלאכים, אומרים, יכולים להפתיע. זה לא כל הסיפור. הבריות מביטות בי בעיניים צעופות חשד, "אינך זוכר איך דיברת עם אמא, בטרם תבואו לארץ הזאת"?, ואני בשעה של רצון אומר, "זוכר כל מילה, זוכר כל משפט, זוכר בדיוק, כל מה וכל למה, אבל לא זוכר, אוכל רק לשער, באיזו שפה ובאיזה לשון, כי זה כך היה עד הלום כשדיברנו דיברתי איתה מילים ומילים שלא היה להן מלבושים והן שוכנות עירום כימי עדן בבוסתני חיי". אבל כך רק בשעה של רצון. ומיד אומר אז לי לבי, "שוטה, מי יאמין לאמת שכזו לאמיתה, שוטה, מי יאמין". ואולי זה פשוט. בשחר ימי באה מלחמה נוראה לעולם ורדפה אותנו באשר אל שם נסנו היא בקול מגפי מסמרים של פלדה כובשת נוחשת ובצלילילם של 'ראוס', 'אונד זופורט', ואנחנו לוקטים בכל צומת דרכים פירורי לשונות וקטעי צלילים ולומדים לדבר כמו פספורט מזויף מילים לקוטות בדיוק מישרדי בלי דעת בכלל מה אנחנו אומרים, וגם בנוחנו אנחנו לוקטים בכל תחנה משהו מלשון המקום ומשפת המסילות ההולכות משם אל מיני תחנות אחרות משם אולי באו, וכל שדיברנו היה היא, ואני, ואבי, ואחי, רק בשקט בשקט, רק לב ישמע רק עין תבין, רק יד מלטפת, רק צל שפנה והלך ללא שוב ועודנו דובר בשקט בשקט, את שפת אמי. ואני מתיירא. כי שמא אבא וגם שם למעלה, לא יאמין המלאך מה היא שפת אמי.