אורי מילשטיין הנו היסטוריון המגדיר עצמו גם כפילוסוף של הביטחון. הוא מחבר ספרים פורה, שלזכותו נזקפים (לפי ויקיפדיה) 29 ספרים, שחלקם כוללים גם מספר כרכים. לאור גם כתיבת מאמרים ב"
מחלקה ראשונה", ובעיתונות היומית, מדובר ללא כל ספק בחוקר פורה וחרוץ במיוחד.
אגב, לא רבים יודעים שאת הדוקטורט כתב במסגרת מדע המדינה ובסוגיית דת ומדינה, ולא בהיסטוריה, מה שכמובן אינו מפחית מחשיבות מחקריו. כחותר אחר 'האמת האובייקטיבית', (עד כמה שניתן להשיגה), הוא נתקל בהכרח במחסומים, בביקורות וגם בהשמצות, שהרי מדובר במבקר מערכת הביטחון בכלל, והצבא בפרט. למרבה האבסורד, צה"ל, למרות היותו ארגון היררכי עתיר משאבים וכוח אדם, זוכה עדין במירב אימון האזרחים מבין מוסדות המדינה.
למילשטיין יש ידע רב על מערכות ישראל ובפרט על מלחמת העצמאות, עליה כתב בעברית ארבעה כרכים בשני סבבים, לראשונה בשנים 1989-1991 (שתורגמו לאנגלית ויצאו לאור בשנים 1996-2000), ואחר כך בשנת 1999. למרות שפע הידע, הרי מעצם חזרתו לדון בפרשיות השונות, הן בספרים והן במאמרים, קיים חשש מחזרה על דברים שכבר פורסמו.
לכן בדקתי ארבעה פרקים מתוך 17 פרקי הספר ומצאתי בשלושה שאין חדש תחת השמש.
הפרק הראשון שבדקתי הינו הפרק התשיעי "גוש-עציון - לפנות או להילחם", ובאותיות מוקטנות נכתב בהמשך: "...ואי הבנת הבעיה הביטחונית, סירוב אנשי גוש-עציון לקבל כוח פלמ"ח בגוש... הגישות השונות ביחס לעתיד הגוש והפיקוד היהודי העליון, מזימתו של בן-גוריון ביחס לגוש-עציון ולשאר הישובים מחוץ לגבולות שהקצה האו"ם למדינה יהודית". הנושאים הללו כבר מופיעים בתולדות מלחמת העצמאות ולא אייגע בדוגמאות.
חידוש ראוי להדגשה
בדקתי גם את הפרק העשירי "תפקוד לקוי בגוש-עציון. למשל עדות
יגאל ידין: "הפלמ"ח טען שתושבי הגוש אינם רוצים להשתתף בביצורים, ושלדעתם תפקידם לעבד את האדמות, ותפקיד ה"הגנה" להקים את הביצורים. ביקרתי בגוש וראיתי שטענות הפלמ"ח מבוססות". כך בספר החדש וגם במהדורה המוקדמת.
התמונה אינה משתנה בפרק שישה עשר: חוסר אחריות של דרגים גבוהים. הפרק המסקרן "אולי דלפו ידיעות" שבמהדורה החדשה, כבר מופיע במהדורה הקודמת ובאותו שם. פרק מעניין זה מכיל את הפסקה על מברק ששלח נרקיס לזמיר שלושה ימים אחרי האסון, בו כתב ש"לדעתי קולטים הערבים את שידורנו אל המחוז, או שמישהו קולט ומוסר להם".
הפרק האחרון שבדקתי הנו פרק שבעה עשר "מפברקים מיתוס"-"שירו של חיים גורי" הנה מוטלות גופותינו, תופעת "בגידת האינטלקטואלים, של ההיסטוריונים, אנשי הרוח והתקשורת הישראלים, המקרה של היסטוריון למלחמת עצמאות, נתנאל לורך, נזקי תרוץ ההתחשבות במשפחות השכולות, נזקי הטיעון שחיסיון כישלונות ומחדלים מועיל למורל הלאומי" (עמ' 368 - 381).
פרק זה איננו מופיע בארבעת כרכי מלחמת העצמאות. זהו חידוש הראוי להדגשה, אך מילשטיין אינו כותב, לא בדברי ההקדמה ולא על בגב ספרו מהם חידושי ספרו, מה שראוי שיעשה כהיסטוריון פורה החוזר בכתיבתו לתקופות בהן טיפל בעבר. זה גם נדרש במיוחד לטובת הקורא החפץ בהרחבת השכלתו, שכבר קרא בעבר מחקריו. עם זאת אציין, שמדובר בספר קריא וביקורתי ושאין לפקפק, שמחברו הינו אכן אורי מילשטיין.
