הכישלון כולו של נתניהו

לפי התוצאות המסתמנות, לבני גנץ עשוי להיות רוב של ממליצים להקמת הממשלה - אפילו במצב של שוויון בין הליכוד לכחול-לבן ואפילו אם לגוש הימין-חרדים יהיה יתרון קל. נכון שהרשימה המשותפת הודיעה שיהיו לה דרישות אותן גנץ לא יוכל לקבל (שתי מדינות בגבולות 1967, ראשות ועדות הכספים והפנים, חוק יסוד השוויון, ביטול חוק העדפת יוצאי צבא בשירות הציבורי, 64 מילארד שקל לפיתוח המגזר הערבי ועוד), אבל היא עשויה להעדיף להמליץ עליו מאשר להעניק לנתניהו עוד הזדמנות. והכי חשוב: ההתחייבות הפומבית של גנץ לפעול להקמת ממשלת אחדות חילונית, מעניקה לו את התמיכה הצפויה של ליברמן. אם לנתניהו באמת היה אכפת מהמדינה, מהמחנה ומהמפלגה – הוא היה מודיע הבוקר על פרישתו. צעד כזה היה משנה משמעותית את התמונה. ייתכן שליברמן היה מוכן לדבר עם יורשו של נתניהו על ממשלת ימין, כי הרושם הוא שהמניע האמיתי שלו הוא הדם הרע בינו לבין נתניהו. ייתכן שיורשו של נתניהו היה יכול לפצל את כחול-לבן ולמשוך את חוסן לישראל (בני גנץ וגבי אשכנזי) ואולי את תלם (משה יעלון) ולהפריד אותם מ-יש עתיד (יאיר לפיד). ומה שהרבה יותר בטוח: הוא היה סולל את הדרך לממשלת אחדות, שכרגע נראית הרע במיעוטו מבחינת הליכוד.

עם זאת, שיהיה ברור: נכון לעכשיו – גנץ אינו יכול להרכיב ממשלה. אפילו אם יקבל את המלצת כל השמאל, המרכז וליברמן – הוא יזדקק לתמיכתה בכנסת של הרשימה המשותפת, והדרישות שלה לעולם לא יסתדרו עם אלו של ליברמן ושל החלקים הימניים בכחול-לבן; מותר להניח, ששלושת הרמטכ"לים לשעבר לא יוכלו גם הם לחיות עם הדרישות הללו. ואילו לפחות לפי ההצהרות המוקדמות של ראשי כחול-לבן, ממשלת אחדות תהיה אפשרית רק אם נתניהו לא יעמוד בראשה; לא ברור האם הם יסכימו שהוא יהיה חבר בה. מה כן יכול לקרות? אם גנץ יקבל את המנדט, טבעי ונכון שהוא יהיה הראשון בראשות ממשלת רוטציה. במצב כזה, נתניהו יהיה בשנתיים הקרובות שר מן המניין וניתן יהיה להרכיב ממשלה. אבל כאן נכנס המוקש: על-פי פסיקת בג"ץ, שר – בניגוד לראש ממשלה – חייב להתפטר עם הגשת כתב אישום נגדו. בהנחה המאוד-סבירה שיהיה כתב אישום נגד נתניהו, כנראה בתוך חצי שנה, הוא ימצא את עצמו מחוץ לממשלה וגם מחוץ להנהגת הליכוד. כי ממשלת אחדות לעולם לא תעניק לו את החסינות המיוחלת. ואז חזרנו לנקודת המוצא: נתניהו לא מוכן לזוז.

אבל אולי לא תהיה לו ברירה. התגובה המיידית של בכירים בליכוד (ושימו לב: לא של כל הבכירים) למדגמים הייתה, שנתניהו יישאר ראש המפלגה והמועמד היחיד לראשות הממשלה. גם הללו, מי שמציגים את עצמם כתומכיו הנאמנים ביותר, מבינים היטב שהולכת וגוברת האפשרות של ניסיון פנימי להדיח את נתניהו. אם הוא האדם היחיד המפריד בין הליכוד לבין השלטון, או לפחות בין הליכוד לבין שותפות משמעותית בשלטון, מדוע לדבוק בו? ואם ממילא זמנו קצוב בגלל כתב האישום הצפוי, מדוע להמר על סוס פצוע? עשר שנותיו של נתניהו גרמו לליכוד להתמכר אליו ולהפוך למפלגה של איש אחד. נתניהו חיסל שיטתית את כל מי שעשוי היה להיות יורשו, ואין פלא שכאשר מסתכלים על רשימת הליכוד – לא קל לראות מי יכול לבוא במקומו. אבל בהחלט יש שם אנשים מנוסים שהם מועמדים אפשריים: גלעד ארדן, יובל שטייניץ, גדעון סער, ישראל כ"ץ; וישנו האיש מספר שתיים הפופולרי – יולי אדלשטיין. הליכוד היא מפלגה גדולה וחזקה, בעלת מספר החברים הגדול ביותר בישראל. מפלגה ששמרה על השלטון בלי מנחם בגין, תוכל לעשות זאת גם בלי בנימין נתניהו.

הימין בכללותו שוב הוכיח שהוא היחיד היכול להוריד אותו מהשלטון. אחרי מאות אלפי הקולות שהתבזבזו בחודש אפריל על הימין החדש וזהות, צריך יהיה לראות כמה קולות התבזבזו הפעם על עוצמה יהודית. טוב שהרשימה הגזענית הזאת לא נכנסה לכנסת; לא טוב שבגללה הימין בדרך לאבד את השלטון. צריך לזכור, שמדובר ברשימה ששניים מראשיה נפסלו בידי בג"ץ בשל גזענות בוטה ביותר, ושאיתמר בן-גביר היה רק כפסע מפסילה בשל אותה סיבה. כעת בן-גביר מסתמן כאשם המשני, לצידו של נתניהו, בכך שלמרות שלפי כל הסקרים וההצבעות לימין יש רוב בציבור – וליברמן הוא בהחלט איש ימין – מאוד ייתכן שהימין יצטרך להסתפק לכל היותר בשותפות בשלטון, ושסיעת הימין המובהקת היחידה (ימינה) לא תהיה חלק ממנו.

אם החרדים ימצאו את עצמם באופוזיציה, האחראי המרכזי לכך יהיה האדמו"ר מגור, הרב יעקב אריה אלתר. הוא זה שמנע את אישור חוק הגיוס ונתן לליברמן את העילה למנוע הקמת ממשלת ימין-חרדים אחרי הבחירות של אפריל. חוק הגיוס הזה היה הדבר הכי טוב שיכלו החרדים לקבל, והם יתגעגעו אליו אם וכאשר יישבו באופוזיציה. האדמו"ר לא הצליח להבין, שהמצוין הוא אויבו של הטוב-מאוד.

ואחרי כל זה, אל תפסלו את האפשרות שבכל זאת תקום ממשלת ימין. כאמור, ליברמן הוא איש ימין. במובנים רבים הוא יותר ימני מאשר נתניהו ומתחרה על המשבצת של נפתלי בנט ואיילת שקד (כן, גם הם נכשלו). מה יקרה אם יגלה ליברמן, כי המערכת מצויה שוב במבוי סתום העלול להוביל לבחירות נוספות? זהו תסריט בהחלט אפשרי. ראשית, אם לנתניהו יהיו יותר ממליצים והרכבת הממשלה תוטל עליו - המומנטום יהיה בצד שלו. שנית, וכפי שכבר נאמר, גנץ אינו יכול להקים ממשלת מרכז-שמאל, כי הוא יצטרך את תמיכתם של איימן עודה ואביגדור ליברמן – וזו משימה בלתי אפשרית. כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד, הסיכוי להקמת ממשלת אחדות הוא קטן ואולי אפסי. הסיכוי שלפיד וליברמן יסכימו לקבל את החרדים לממשלה הוא דומה. כלומר: לאגף השמאל-מרכז אין כרגע סיכוי ריאלי להרכיב ממשלה. נראה שעל זה בונה נתניהו. אם הוא יצליח להחזיק מעמד מספיק זמן, האפשרות המעשית היחידה תהיה ממשלת ימין-חרדים – כן, עם ליברמן. בחירות נוספות יהיו הפקרות פושעת, וליברמן אינו יכול לבנות על כך שיזכה שוב בשמונה-עשרה מנדטים, במיוחד אם לא יצליח לספק את הסחורה המובטחת: ממשלת אחדות חילונית. אולי גם האדמו"ר מגור ישתכנע לתמוך בחוק הגיוס, תוך הבנה שהחלופה הרבה יותר גרועה – ולא רק בגיוס, אלא גם בשבת ובחינוך ובתקציבים ובגיור. כדאי גם לזכור, כי ראובן ריבלין הוא איש ימין – אומנם ימין מתון, חרות הקלאסית, אבל איש ימין. נדגיש: ריבלין יפעל בממלכתיות ויטיל את הרכבת הממשלה על מי שיהיו לו הסיכויים הטובים ביותר לכך. ייתכן שהוא ינסה לסייע בהרכבת ממשלת אחדות. אבל אם זה לא ילך, יש לו בסופו של דבר שפה משותפת עם נתניהו וליברמן, ואולי הוא יוכל לפעול לגישור הפערים ביניהם. כי ברור לגמרי, שהתסריט הגרוע ביותר של תוצאות הבחירות לכנסת ה-22, הוא שהבחירות לכנסת ה-23 יתקיימו בעוד חמישה חודשים.