ביום שני, 16.9.2019, הצטופפנו נרגשים בבית הקולנוע הוותיק והמחבק
"לב סמדר" בירושלים. בית קולנוע קטן ואינטימי זה (שנקרא בתקופת הטמפלרים "אוריינט קינו"), העלה בנו זיכרונות מתוקים משנות ילדותנו, עת היינו זוכים בימי שישי בכרטיס כפול לסרטים במחיר כרטיס אחד, וצופים בסרטים של "טרזן" ו"בוק ג'ונס" ואחרים וקונים את "קוביות עוגת הגבינה" שהכינה אשתו של צ'צ'יק, בעל בית הקולנוע.
היו ילדים שידעו לספר את תוכן הסרטים ולתאר אותם בצורה מרתקת. הם היו נערצים על-ידי כולנו, ובמיוחד על-ידי אותם ילדים שלא היה להם כסף לקנות כרטיס קולנוע. היינו חוזרים לשכונה וה"מספר" היה מתאר לילדים את תוכן הסרט וכולנו היינו מתרגשים שוב לשמע קורות הגיבורים ומבקשים לתארם שוב ושוב... אהה, היו זמנים!
כל כך מתאים להאיר את חייו של
יוסי בנאי דווקא במקום זה, בירושלים מקום הולדתו. הייתה סיבה טובה גם הפעם למלא את האולם המשופץ ובעל המושבים הנוחים ב"לב סמדר". כולנו רצינו לראות את הסרט על אודות יוסי, האיש המשופע בכישרונות רבים שליווה אותנו במשך שנים רבות ומילא את לבנו שמחה.
עמדנו כעדר כבשים אחד אחרי השני בתור הארוך, שנשרך עד לדלת הכניסה הקדמית של המבנה. שאפנו להיכנס כבר לאולם הממוזג והנוח של "לב סמדר" ולהניח מאחורינו את החום המעיק ששרר מחוץ לבית הקולנוע. הייתי יכולה לשמוע את שיחות האנשים שעמדו בתור מסביבי: "אני זוכר את יוסי עוד מהצבא..., "הוא ו
רבקה מיכאלי היו זוג מושלם"!, "יוסי חיבר טקסטים מאוד מוצלחים ל'גשש החיוור'... ועוד.
שמו של הסרט, כפי שאתם מנחשים, היה
"להאיר את יוסי", ואכן, הסרט שהוקרן על הבד האיר תחנות בחייו של יוסי, החל מהיותו ילד קטן, המצולם עם כיתתו חבוש בקסקט כמו "הגדולים", ועד הופעת חייו האחרונה בטרם הלך בדרך כל הארץ.
כמו סבא אליהו
"נסענו" ברכבת חייו של יוסי בנאי וחשנו געגוע עמוק ואהבה גדולה לאמן זה. שיא הערב היה כשאחיו,
יצחק בנאי, עלה על הבמה בתום הסרט בלווית
קובי פרג' במאי הסרט ו
שאולי מלמד העורך והתסריטאי. יצחק בנאי, גבר נמוך קומה, שיערו הלבן והמלא מפאר את ראשו, מסורק למשעי, לבוש חולצה לבנה מגוהצת מכנסיים אפורות לגופו... אמרתי לו: "מר בנאי, אתה נראה היום כמו חתן". הוא חייך במבוכה ואמר: "אפילו אשתי לא אומרת לי זאת".
מעל הבמה הביט דקתיים בקהל שהציף את האולם ואמר בקול רועד קמעא: "אני מאוד מאוד מתרגש הערב, אפילו יותר משהייתי נרגש בחתונתו של יוסי. לראות אותו על המסך ככה, חי כל כך..., כאילו הוא כאן אתנו..., זה מאוד מרגש אותי.
"ספר לנו קצת על יוסי, כבן משפחה", ביקש אותו שאולי מלמד. "יוסי היה כמו סבא אליהו שידע לספר סיפורים. סבא היה מרתק אותנו בסיפורים שלו. אמי ידעה לדבר בספרדית ודודה סטריאה (כוכבה) שנישאה לאחי שאול, הייתה מדברת אתה בספרדית ואומרת לה ולנו שהיא לא מרוצה מהבחירה של יוסי להיות שחקן, למרות שהייתה גאה בכך שכולם אהבו אותו, ושמחה שמחה גדולה שאנשים נהנים מהמשחק שלו. אבל הוסיפה, שאי-אפשר להתפרנס מעבודה כזאת, 'זאת לא עבודה לפרנסה', כך אמרה לנו בבית".
את יוסי לא קיבלו ללהקת הנח"ל והוא מאוד נעלב. גם כשהחברים שרו, אמרו לו שלא מתאים לו לשיר, שאין לו קול לשירה. כששרה כל החבורה, אמרו לו שיעשה תנועות בשפתיים כאילו הוא שר. יוסי החליט, שאם לא רוצים אותו ב"להקת הנח"ל", התאטרון בו יציג יהיה "
הבימה" - וכך היה!
בסרט ראינו קטעים של יוסי מהצגות ב"הבימה" לאורך כל חייו על הבמה עם מיטב השחקנים בישראל, הוותיקים והצעירים יותר, בהצגות בעלי תוכן רציני וגם כאלו עם הומור. יוסי היה קולה של ארץ ישראל, אך כמו שהיה מפורסם היה עניו. את כל מגילת חייו גילו באמצעות החומרים שמצאו בארכיונים והפיקו מהם את הסרט על חייו.
כוכב הלהקה
בעת הקרנת הסרט, גילינו שיוסי ואבנר חיזקיה היו חברים מאוד טובים ונסעו יחדיו לפריז. הם שהו בפריז שנה שלמה ושם יצר יוסי קשרים עם הזמר ג'ורג' ברסנס, התיידד אתו ושר שירים שלו שתורגמו על-ידי ניסים אלוני. שנה זו הייתה, לדבריו, הטובה והמהנה ביותר בחייו!
יצחק בנאי עלה לבמה, שמשני צדדיו עמדו הבמאי
קובי פרג' והעורך והתסריטאי
שאול מלמד. הוא התנצל ואמר שהוא כה נרגש, והחליט לכתוב ולקרוא את דבריו ולא לאמרם בעל פה. הוא הביט בשני הניירות שבידיו, המתין דקה-שתיים, כדי להירגע, והחל לקרוא מתוכם. ידיו שאחזו בם, רעדו:
"ערב טוב, קהל נכבד, אחי יוסי, ז"ל, היה צעיר ממני בשנתיים. משפחתנו כללה שבעה אחים ואחות אחת - היא עליזה. פרט ליוסי בחרו באומנות המשחק, גם אחים אחרים נוספים; יעקב, אחי המבוגר (ז"ל) שיחק בתיאטרון המטאטא, תיאטרון קומי סטירי, שהיה ונעלם. אחי חיים ניסה גם הוא להשתבץ בעולם התיאטרון, אך הדבר לא צלח בידו. אחי גברי היה, יחד עם פולי ז"ל ושייקה, אחד משלושת הגששים. הכל מסכימים כי יוסי הצליח מאוד כשחקן והיה הגדול מכולם.
כשרונו של יוסי ניכר בו עוד משחר נעוריו, הוא שר וחיקה דמויות שונות, מן המשפחה ומחוצה לה. עם גיוסו לצה"ל שובץ ללהקת הנח"ל, שם היווה את כוכב הלהקה, הן בשירה והן במשחק. לאחר מכן הייתה הדרך סלולה עבורו להשתלב באחד התיאטרונים, הוא נתקבל לתיאטרון הבימה, שם כיכב בהצגות שונות, קומיות ודרמות, והכל בהצלחה מרובה. בהמשך דרכו האומנותית הוא שימש כשחקן גם בתיאטרונים האחרים - הקאמרי ובין לסין, ששיחרו לפתחו. גם שם תרם מכישוריו כשחקן בהצגות שונות ומגוונות.
ייחודו של יוסי כאומן, לא הצטמצם במשחק בלבד. אומנותו הייתה רבת גוונים; הוא כתב שירים, שהולחנו על-ידי מיטב המלחינים, שירים שבוצעו על ידו ועל-ידי זמרים אחרים. הוא שימש כבמאי בתוכניות הגשש החיוור, תוכניות שכללו מערכונים שנכתבו על ידו. כל אלה במקביל להיותו שחקן מוכר ומגוון, שיצר דמויות שונות, מורכבות ומגוונות, בתיאטרונים השונים בהצלחה מרובה.
המשורר חיים גורי ז"ל, נהג לומר, שבחייו וגם לאחר מותו, הוא ימשיך להיות כאן עמנו באמצעות מילות השירים שכתב. עם קריאתם על-ידי כך יישאר משהו ממנו, כך אמר, ימשיך אותו גם לאחר מותו, וזה לא מעט. לגבי יוסי אחי, שמעריציו כמהים להופעותיו, גם לאחר מותו, והסרט על חייו כאומן מהווה ראייה לכך. ואני כשלעצמי, חסר אותו ומתגעגע אליו מאד.
תודה רבה לכם".
פריז האהובה
ביקשתיו לתת לי את הדפים, כי הבחנתי ששני הדפים הם חסרי שורות, הכתב יפה, אפילו מנוקד והשורות ישרות... יצחק הצמיד את הדפים לגופו כמגן עליהם ואמר בחיוך מתנצל: "לא אוכל לתת לך אותם, אני כתבתי אותם..., מצטער...", אך נתן לי לצלם אותם בשמחה, והריהם לפניכם.
בן 74 היה יוסי במותו (13.4.1932 - 11.5.2006) ועבורי, כאילו לא מת בכלל, אלא נסע לזמן מה ויחזור אוטוטו בקרוב. בלתי נתפס, שאיש כזה, שהיה משול לזר פרחי כישרונות, ילך מעמנו ולא יחזור. הוא היה זמר, אמן קברט, סופר ילדים, שחקן, פזמונאי, בדרן, קריין, במאי תיאטרון ישראלי ומה לא...
יוסי בנאי נחשב לאחד מגדולי אמני ישראל ואפילו זכה להיות
"חתן פרס ישראל". איך יכול אדם כזה, שהוא בבחינת להיות, ללכת... ופתאום לא להיות? והרי כ ל כ ך הרבה עוד יש באמתחתו לתת לנו ולעולם.
בכוחותיו האחרונים, שבוע לפני מותו, ביקש יוסי לראות שוב את פריז שכה אהב ושהזכירה לו ימים טובים ומאושרים. הוא רצה מאוד לטוס לשם ולראותה, ולו במבט אחד לפני מותו. בני משפחתו וחבריו נחפזו לארגן עבורו את כל הסידורים על-מנת לקיים את מבוקשו האחרון, אך..., הוא לא החזיק מעמד ונפטר בטרם זכה לראות את פריז האהובה לפני מותו.
13 שנים חלפו מאז הלך יוסי בנאי לעולם שכולו טוב, ואין לנו אלא לומר: "חבל דאבדין ואינם משתכחין". תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים!
