תקרית האש הראשונה של שנת 1948 בטבריה נרשמה ב־3 בפברואר. נחום עב סיפר: "בדקנו איך יגיבו הערבים, אם נרד בגלוי לעיר העתיקה. שלחנו לשם שלושה בחורים חמושים. אחרי שעברו את המחסום, נפתחה עליהם אש ואחד נפצע. החלטנו לגמול לערבים במקום שהתרחשה ההיתקלות." 1 בדו״ח שקיבל בן-גוריון לא כתוב שחברי ה"הגנה" התגרו בערבים; כתוב בו ש"שיכור יהודי החל בזה". 2 באותו יום אמר אופטובסקי לעב: "הערבים פתחו באש, אחד מאנשינו נפצע ואחר נעצר, ומפקדת העיר החליטה להגיב מיד במכה נגדית." את מגמות המכה הנגדית הגדיר עב בדוח שהגיש לאופטובסקי אחרי הפעולה: "א. להכות באויב במקום שבוצע הפשע נגד אנשינו. ב. להפגין את כוחנו ואת יכולתנו במקום".
בשעה שלוש לפנות בוקר, 4 בפברואר, הציב עב כיתת חי"ש סמוך לעמדות הערבים – שמונה לוחמים, וחוליית מקלע-ברך של החי״ם. הם ירו על עמדות הערבים וזרקו עליהן רימונים. הערבים השיבו אש לא יעילה, ואחר כך נטשו את עמדותיהם וברחו. עב ופקודיו לא נכנסו לעמדות הערבים אלא נסוגו, בהתאם לתוכנית, ככתוב בדו״ח: "כל האנשים (הגיעו) חזרה לבסיסם בשלום. האנשים במצב-רוח מרומם וכולם רעננים ומוכנים לפעולה שנית." 3
|
חיים נורמאליים למראית עין
|
|
למחרת, נפגשו בבית שחארה אל־חורי, מנהיגי הערבים וראשי הקהילה היהודית, ביוזמת הראשונים ובתיווך מפקד הסי.איי.די. 4 בעיר. במהלך המשא-ומתן שאל ד״ר ראשיד טברי את היהודים אם הם מסכימים להפרדת כוחות, לפינוי ערבים משכונות של יהודים, ולפינוי יהודים משכונות של ערבים, אך חבריו היסו אותו. הנאספים החליטו לעבור על התקריות לסדר היום ולשמור על יחסי השכנות הטובים. אחרי הישיבה אמר ראש העיר, שמעון דהאן לתג׳ר: ד״ר טברי ידוע כטיפוס אימפולסיבי; מפליטת-הפה שלו אפשר להבין שהערבים מתכוננים לפַנות בכוח את היהודים מן העיר העתיקה. 5
אחרי פעולת ה"הגנה" ב-4 בפברואר עזבו משפחות ערביות רבות את טבריה, למרות ההסכם, ועברו לאל-חמה, ומשפחות יהודיות רבות עזבו את העיר העתיקה ועברו לשכונות החדשות. "רכוש הולך ונשמט מידינו", כתב בן-גוריון ביומנו. 6 ב-9 בפברואר סייר בטבריה מפקד גדוד "הירדן" של חטיבת "לבנוני", אברהם יפה, והגיע למסקנה:" או שייכנס כוח לוחם, או שיש לעזוב את העיר (העתיקה)." 7 יפה הציע למפקד חטיבת "גולני", משה מן, לתגבר את טבריה בחמישים לוחמים. בדו״ח ששלח יצחק תג׳ר (מנהל בית-הספר "אליאנס" וחבר "ועד הביטחון" העירוני) להנהלת חֶברת "כל ישראל חברים" (בעלת בית-הספר) בפאריס כתוב: "ביום מתנהלים חיים נורמאליים למראית עין. ערבים ויהודים הולכים לעבודה ועושים עסקים משותפים. עם זאת שני הצדדים בונים עמדות ומתבצרים, והכול משוכנעים שחידוש המאורעות יתפתח לטבח." 8
|
הפסקת האש המוסכמת נשמרה בעיר, אך לא בסביבתה. ב-24 בפברואר נורה אוטובוס של " אגד", סמוך למחצבה שבין טבריה ללוביה. נוטרים יהודים ירדו מהאוטובוס וירו בתוקפים. תושבי לוביה סייעו לתוקפים, ומטבריה באה תגבורת לעזרת הנוטרים. בחילופי היריות נהרגו הנוטר מנחם שמושקין מיבניאל ואיש התגבורת רחמים כהן, ואחר מנוסעי האוטובוס נפצע. משאית מקיבוץ גינוסר, שנקלעה למקום התקרית, הועלתה באש. אחרי חמישה ימים ארב נחום עב עם כיתה בדרך ללוביה; כשהתקרבה מכונית ערבית אל המארב נפלט צרור מסטן של אחד הלוחמים והרג את חברו, מאיר מלמה. הכיתה נסוגה מיד. בדרך ירו עליה חיילי הלגיון העבר-ירדני ממכוניותיהם שנסעו על הכביש. 9
משלחת מטבריה, בראשות משה צחר, נפגשה עם הרמ״א ישראל גלילי ועם מפקדי ה"הגנה" הבכירים, בתל אביב ב־26 בפברואר. צחר סיפר על בריחת יהודים רבים מהעיר העתיקה, על המחסור במזון, ועל הסכנה שמבואות טבריה ייחסמו. גלילי הורה ל יגאל ידין לשלוח לטבריה את נציגו, כדי שיבדוק את המצב. נציגו של ידין הגיע ליעדו רק אחרי שבועיים. 10
|
המפקדים הערבים שבאו לטבריה מבחוץ, ואנשי "צבא ההצלה", שנכנסו אליה בניגוד לרצונם של הנכבדים הערבים, ליבו את השנאה. על יחידות "צבא ההצלה" פיקד סובחי שהין, בן טבריה. 11 לוחמי ה"הגנה", שפטרלו עם נשקם ביו השכונות היהודיות וביו העיר העתיקה, הפחידו את הערבים. על אחד הסיורים האלה סיפר עזרא לוי:
"ירדתי עם אחד מפקודי לבית חכם רבנו. מפקד הנג׳אדה עצר אותי.
‘אהלן עזרא,' אמר (היכרנו זה את זה הרבה זמן), ‘איר אתה הולך באמצע הלילה? יהרגו אותך.‘
'ואיך אתה הולך באמצע הלילה? יהרגו גם אותך!'
‘יש פה אנשים זרים, עירקים. הם לא מכירים אותך, והם ממהרים לירות!‘
‘זאת עיר שלי כמו שלך, ואני מתהלך בה כמוך.‘
"הוא נתן לי סיגריה אמריקנית ואמר, 'עלי לעשות חיפוש על גופך.'
‘יש לי נשק,' אמרתי, והראיתי לו אקדח בבִּטנת מעיל הגשם.
"נפרדנו, ובסמטה הראשונה ראינו שהוא אורב לנו, לתפוס אותנו בדרך חזרה, או לירות עלינו. חזרנו בדרך אחרת." 12
על סיור אחר סיפר נחום עב: "ירדתי באחת בלילה לעיר העתיקה בחברת בעל בית מלון... פתאום שמענו קריאה, ‘אנדק (עצור)! ידיים למעלה!‘ ‘מי אתה שתאמר לי להרים ידיים?‘ עניתי בערבית. שמעתי רשרוש של דריכת אקדח, ואמרתי, ‘אם אתם אמיצים בואו אל אור הפנס.‘ שישה ערבים חמושים ניגשו אלינו, אחד טברייני והאחרים זרים. הטברייני, שהכיר אותי, שאל: ‘מה אתה עושה כאן בלילה?'
‘ומה אתת עושה?‘ עניתי לו בשאלה. ‘אני אדבר רק עם מפקד הנג׳אדה. הם הקיפו אותנו וכיוונו אלינו את נשקם. שלפתי את אקדחי ואמרתי, ‘נסו לירות, ותראו מת יקרה. אם תישמע ירייה אתת יבואו הנה חברים שלי ויהרגו את כולכם.‘
"מפקד הנג׳אדה אומנם בא. אתרי דין ודברים הוא קרא לי הצידה ואמר לי: ‘אנחנו רוצים לחיות אתכם בשלום אבל הזרים מפריעים.‘ אחר כך ליווה אותי ער גבול תעיר העתיקה. החלטנו להיפגש שוב, וכך היה." 13
שני הסיורים האלה הסתיימו בשלום, ואפילו היו להם תוצאות חיוביות. הם גם מוכיחים ששני המפקדים, לוי ועב, השתדלו להשפיל את הערבים הטבריינים.
_____________________
בשבוע הבא: למרות המאמצים של הנכבדים הערבים והיהודים בטבריה ושל השלטונות הבריטים, למנוע מלחמה בעיר, תקריות אלימות, שוד נשק הדדי והשפלות הדדיות, בין הלוחמים משני הצדדים דרדרו את המצב לסף מלחמה.
|
1. נחום עב.
2. יומן דב״ג, 10 בפברואר 1948.
3. א"צ, פעולת הגבה מיידית בשטח הערבי, 4 בפברואר 1948; נחום עב ויצחק תג'ר.
4. הבולשת הבריטית
5. יצחק תג'ר.
6. יומן דב"ג 10 בפברואר 1948.
7. א"מ, דו״ח של יצחק תג'ר להנהלת "כל ישראל חברים" (נמסר למחבר יצחק תג'ר).
8. א"צ, לגולני מאביגדור, 24 בפברואר 1948
9.א"צ, אל המ"מ חופשי (נחום עב) מאת מפקדת העיר, 2 במארס 1948. נחום עב.
10. ארכיון גלילי, תיק 23, לידין. מהלל, 26 בפברואר 1948, וישיבות בוקר של המטכ״ל, 27 בפברואר 1948
11. ערף אל ערף, "אל-נקבה", עמ' 206-202.
12. עזרא לוי.
13. נחום עב.
|
|