X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  ספרים
מא הגתה את הכינוי "חלון החלומות" הרבה לפני שהתחלתי לאגור רוח הכינוי התאים לחלון שהנוף הנשקף מבעדו מעורר חלומות
▪  ▪  ▪
מעורר חלומות [צילום: נתי שוחט/פלאש 90]

>
התחלתי לאגור רוח כשאמא שלי מתה ואבא ואני נותרנו לבד באילת. הייתי בן חמש-עשרה. אחי דניאל חזר לתל אביב ללמוד באוניברסיטה. שלוש שנים, כמעט כל יום, הייתי חוזר מבית הספר, משליך את התיק על המיטה, נעמד מול חלון החלומות ואוגר רוח. עד הלילה. ואז הולך לישון. הייתי עומד כעשרים סנטימטר מחלון החלומות, ברגליים פשוקות, לבוש מכנסיים קצרים, נועץ את כפות הרגליים היחפות ברצפה לייצוב העמידה ומנפנף בכנפיה של חולצת הכפתורים הפתוחה − פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, בקצב אחיד. מונוטוני. לא מהר מדי ולא לאט מדי. אורב למשבי הרוח האקראיים העולים מהים ועושים דרכם צפונה, לוכד אותם באמצעות כנפי החולצה בעלת האיכויות המפרשיות − ואוגר אותם בין החולצה לגוף.
אמא הגתה את הכינוי "חלון החלומות" הרבה לפני שהתחלתי לאגור רוח. הכינוי התאים לחלון שהנוף הנשקף מבעדו מעורר חלומות: הים השרוע על גבו משך ידיו לאחור והביט בעננים שנראו כקווצות שיער של הכלב הלבקן של אלברט, חבר של דניאל; העיר הירדנית עקבה; שורות עצי הדקל הזקופים כמו חיילים רומאים משני צדי שביל הקיצור לים; שרשרת ההרים החומים שבמרכזה ההר הלבן, גבוה ונישא מעל כולם, שנראה כמו גוש קצפת מתוקה מעל העוגות הלא מוקפדות, כמו היו עשויות מבוץ שהוכנו בגנון בידי נכדיו של אלוהים.
המקום היחיד שאליו הייתי הולך מדי פעם אחרי בית הספר, היה שפת הים. הישיבה מול המים באילת הייתה עבורי נקודת הצטיידות להמשך השבוע. אפילו העצבות והגעגוע הומתקו בזכות מי הים המלוחים. יש משהו בשברי הגלים ובצבע הכחול העמוק שמסוגל לאחות את הסדקים הקטנים שנוצרים בפנים. לסדקים הגדולים דרוש משהו גדול יותר. אהבתי לחוש את האוויר הצח, להתבונן בקרני השמש המרצדות על המים. פיתחתי טכניקה שאפשרה לי על-ידי צמצום העיניים לחריצים דקים לראות את ריצודי קרני השמש על פני המים ללא המים − כמו להתבונן בצל ללא המוצל. כמו לאהוב בחורה שאיני מכיר. כמו לדעת דברים בלי לדעת.
עוד בטרם התחלתי לאגור רוח, אימא אגרה כעס - היא הייתה מדוושת על מכונת תפירה ידנית יום-יום כל היום. על הכיסא שלצדה נערמו שמלות שלא נועדו לאף אחת - באילת שנת 1957 לא היה ביקוש לשמלות של אמא. המכונה חרקה − גם היא הקימה רעש, הפגינה נוכחות, שלא ישאלו אותה איפה היא. התפירה הייתה אליבי מושלם. היא לא הייתה נוכחת − אני יודע, אני מזהה אי-נוכחות של אנשים. אימא הייתה מפליגה בדמיונה למקומות שננעלו בראשה בלבד. משמרת כעס כלפי העולם, הנאצים, הגורל. הכעס היה אופציה מועדפת עבורה על פני חוסר אונים. דניאל נהג לומר שכעס מייצר אשליית אקטיביות, מרחיק רחמים עצמיים, מיישר את הגב; בעוד חוסר אונים מכופף אותו. ההפרש בינינו היה שלוש שנים לטובתו, אבל לפעמים הרגשתי שזה הפוך.
חשדנית הייתה אמא, שעד יום מותה נשמרה מפני המזימות, התחבולות והקנוניות של המין האנושי. כך, עד ימיה האחרונים, דחפה את רגעי חייה אל מתחת למחט ותפרה לעצמה סיפור חיים כזה שתוכל לחיות איתו. סיפור בסגנון האוסטרי שלפני המלחמה, עם תחתיות וקפלים מהודרים. והיו לה הרבה תחתיות, לאמא, ומתחת לכל תחתית הייתה תחתית נוספת. ובין הקפלים, שלא תמיד היו מהודרים, אימא הסתירה הרבה מרגשותיה, כעסיה, כמיהותיה וחלומותיה.
עוד בטרם אימא אגרה כעס, אבא אגר סודות − הבית שלנו דמה לתא אטום בספינת חלל, שבו כוח הגרביטציה לא פועל על המחשבות, הרגשות והסודות. אלה ריחפו באוויר מבלי לנחות על שולחן האוכל בסלון, שסביבו התכנסנו שלוש פעמים ביום. על השולחן נחתו בימי חול שניצלים וינאים שעברו גיור מהיר - מבשר עגל משובח כמו באוסטריה לפרוסות חזה עוף דפוקות דק − והוטבלו פעמיים בביצה ובפירורי לחם. בשבתות הונחו על השולחן בלינצ'ס מלאים תפוחי אדמה או גבינה לבנה עם קינמון וצימוקים, אך לא סודות, רגשות, מחשבות ותוכניות לעתיד.
הסודות ניקבו בי חור שחור בבטן בדומה לחור השחור בחלל. הוא משך ובלע את כל הפחדים, החרדות והסיוטים שחלפו בסביבה − והיו רבים כאלה, ומשנבלעו בתוכי, לא חדלו מלהזכיר את קיומם אף לא לרגע. המאמץ להדוף אותם אל מחוץ לחור השחור מיקד את מרב תשומת לבי ביום ובלילה.
אבא אהב לדבר. גם אחי דניאל. בעיקר בימי שבת בבוקר, בעת ארוחת הבלינצ'ס הגדולה. אז הגשים את מה שנראה בעיניו כשיאה של התנהגות אבהית והיה נואם לנו על בן-גוריון, ז'בוטינסקי, בגין, האנטישמיות, הערבים, נאצר, חאפז אל אסד, המלך עבדאללה, העם הגרמני, קומוניזם, סוציאליזם, אלוהים והחבר'ה שלו − מוישל'ה, ישו ומוחמד, אבל מעולם לא ביטא רגש פרטי. הדבר הכי קרוב לרגש היה הגרגורים וההמהומים שלו − ממממהוווק מוק מוק שלוק שלוק − לכל אדם, המהום משלו. הרגש שלו היה עמוק מתחת לערמה. מה היה בערמה - את זאת לא ידעתי. לא תמיד אתה יודע מה יש בערמות של האנשים הכי קרובים, כולל עצמך, אך ידעתי בוודאות, שהערמה שלו הייתה גבוהה מערמת השמלות של אימא בכיסא שלצדה.
ואחי דניאל − הוא אגר תוארי כבוד. מאז ילדותו המוקדמת נחשב לעילוי, גאון, מוכשר, פילוסוף המרחיק ומגביה לשמים. עם זאת, רגליו היו נטועות עמוק באדמה - הוא היה שרירי, יפה תואר, גבוה, בעל שיער חלק וקופצני, סנטר בולט ונחוש כמו של אבא ועיניים חומות וגדולות כמו של אמא. תמונת הראי שלי בעל שיער הקש והסנטר השקוע של אמא, והעיניים הכחולות בהירות הרכות של אבא. ניסיונותיי להתנחם בעובדה שדניאל נולד עם מום בלב, סובל מקרוהן ומפחד גבהים, התרסקו לנוכח העובדה שכל אלה לא פגעו ביכולותיו הגבוהות, והותירו אותי מובס, שונא את עצמי על קטנוניותי, ואפילו מרומה.
שלוש שנים אחרי שאמא מתה ואחרי שהתחלתי לאגור רוח − בשניים בפברואר 1961, ביום ראשון בשעה חמש אחר-הצהריים, שמעתי קול טרטור מנוע של אוטו גדול במעלה שביל המבוא למציאות המוביל אל תוך המציאות, השכונה − והמציאות שלי השתנתה בבת אחת.
עצרתי מנפנוף כנפי החולצה ואגירת הרוח, שרבבתי את ראשי אל מעבר לאדן חלון החלומות וכמעט עפתי החוצה. משאית נראתה מטפסת במעלה השביל התלול ומלא המהמורות. המשאית פרכסה, חלקה האחורי התנדנד והיטלטל מצד לצד בקצב הליכה, וכשפנתה אל תוך המציאות, רחבת השכונה, זיהיתי בבירור − זו משאית הובלה. למשאית הובלה הייתה משמעות אחת ויחידה − משפחה חדשה הגיעה לשכונה. זה מטורף, חשבתי. מישהו חייב להזהיר אותם. אותנו איש לא הזהיר כשהגענו לכאן, לאילת, לפני ארבע שנים.
מיהרתי אל חלון המציאות שבצדו השני של הבית, החלון שבחדר שלי ושל דניאל − כינויו בא לו משום שהמרחב שנשקף ממנו היה מנוגד לזה שנשקף מחלון החלומות. הוא חסם כל חלום שניסה
להתרומם אל מעל או מעבר למציאות. הוא השקיף אל פנים השכונה. אל הרחבה הלכודה בין ארבעת בנייני המגורים בני שתי הכניסות ושלוש הקומות שהקיפו אותה סביב. הוא השקיף אל האנשים הממהרים השכם בבוקר לעבודה, מקנחים את אפם בקולי קולות כשהם לוחצים שתי אצבעות על הנחיריים, משתעלים, מכחכחים ויורקים ליחה בעוצמה שיכולה להרוג. הוא השקיף אל הילדים שיצאו לבית הספר, אל האימהות שדחפו ביד אחת תינוק בעגלה וביד השנייה משכו ילד שמדי פעם הפך לקנגורו וקיפץ, התעופף, קרס, יילל וננזף. השקיף על האימהות שיצאו בסלים ובעגלות לקניות במכולת של חמו, בירקות של אבוטבול ובקצבייה של פורטוגזי, אבא של אבי פורטוגזי, שבימים שלפני שהתחלתי לאגור רוח, לפני שאמא מתה, לפני שדניאל חזר לתל אביב, היינו עוצרים שם, בדרך הביתה מבית הספר, אני, דניאל ואבי, ומקבלים מאבא פורטוגזי פרוסת נקניק סלמי. הייתה לה עטיפה ששמרתי לסוף, ואז ליקקתי ומצצתי אותה עד שרוקנתי ממנה כל זכר לטעם הנקניק, כמו מסטיק פם-פם בעל עטיפה אדומה או צהובה שעבר זמנו. אחרי שהתחלתי לאגור רוח כבר הייתי חוזר הביתה מהר-מהר ולא מקבל נקניק מאף אחד.
מבעד חלון המציאות המשכתי לעקוב אחר המשאית. היא קרטעה ברחבה המשופעת, מתנדנדת כשיכורה. הנהג, שהוציא כמעט את כל גופו מהחלון, נסע אחורה, קדימה ושוב אחורה, עד שעצר קרוב ככל האפשר לחדר המדרגות הימני בבניין המזרח-צפוני. שם גרה גברת מגדה חסרת הצוואר מהברית החדשה, שהייתה עלולה להמיר את דתך אם לא נשמרת מפניה. מבט אחד במגדה והיית מאושר שיש לך צוואר. היא נאלצה לסובב את כל גופה להרחבת מרחב הראייה. אבל משנכנסת למרחב הראייה שלה, הגבה הימנית שלה הייתה מתרוממת, עיניה מצטמצמות − ואתה היית מבין למה אומרים שמבט יכול להרוג. בעקבות המשאית הגיעה מונית שחורה שעשתה פניית פרסה ברחבה, עד שחרטומה שב ופנה לעבר היציאה, ואז עצרה. דלת המונית האחורית נפתחה, רגל אחת בצבצה, ננעצה באדמה, התייצבה, בעקבותיה רגל שנייה, ואז נשלפה החוצה בחורה שכמעט מעדה, כנראה שכחה איך עומדים אחרי שש שעות נסיעה במונית לא ממוזגת. היא הייתה לבושה כמו הייתה בדרכה לקונצרט.
לא גרעתי ממנה את עיניי. היא ישראלית − בזאת לא היה לי ספק. ובכל זאת נראתה לא שייכת. נבוכה. מבולבלת. פוסעת לימין ולשמאל בחוסר מנוחה, מחפשת מקום לעמוד. כך נראו העולים החדשים. שערה היה אסוף תחת כומתה צמרירית עגולה וחומה − כל כך לא מתאים לאילת. כנראה ששערה ארוך, חשבתי. היא אחזה בידה השמאלית כלבה וגיפפה אותה במרץ בידה הימנית. נראה כאילו רצתה לחדש לה את זרם הדם. מדי פעם טמנה ראשה בצוואר הכלבה והשמיעה קולות משונים, שמחלון המציאות שבקומה השנייה נשמעו כמו "פוצוצוצו... המממ... פוצפוצוצו." נהג המונית הביט בסבלים בחיוך של "ברוך שלא עשני סבל", התניע ונסע. הבחורה הביטה במונית המתרחקת והברישה בכף ידה לכלוך בלתי נראה שדבק בשמלתה. אולי הברישה מעליה את נהג המונית ואולי את המקום שממנו באה. גם אני הברשתי משהו בלתי נראה מעל מכנסיי - פשוט לחשוב שזאת אגירת הרוח, אבל האמת היא שמאז ומתמיד נהגתי לחקות את הבעות הפנים, את התנועות ואת התנוחות הגופניות של סובביי, כדי לרדת לעומקן של תחושותיהם, כי אלה היו אמינות בעיניי יותר ממילים.
הנהג ועוד שלושה סבלים ירדו מהמשאית. התמתחו. השמן שבחבורה הקדים שאגה למתיחה. הנהג האיץ בהם לפרוק ארגזים, מיטות, ארונות, מקרר, שקיות, מזוודות, וסיים בשאגה: "יאללה, תזיזו ת'תחת!"
"אם לא תהיה ברירה", מלמלתי לעצמי, "אני בעצמי ארד לשכונה המגעילה הזאת, אגש אליה ואציג את עצמי: 'נעים מאוד, שמי עדי נויפלד, הייתי רוצה להסביר לך משהו דחוף, לפני שהסבלים יסיימו לפרוק, בקיצור − תעשי אחורה פנה! שלא יקרה לך מה שקרה לנו.' ואז אחזור מהר-הביתה ואמשיך לאגור רוח".
אך אצבעותיי, בכוח דחף חסר שליטה, כפתרו מעצמן את החולצה ונעלו מעצמן את הסנדלים. כשניגשתי לדלת היציאה, לפתה אותי לפתע בהלה - מה אני חושב לעצמי? שארד לשכונה ואדבר עם אישה זרה כדי להניא אותה מתוכניותיה? מי אני? משה מהר סיני? ומה אם היא תבחין במוזרותי? בזרותי? אולי אני נראה חיוור וחסר חיים כמו אחד שחי במחילה מתחת לפני האדמה? אולי כמו האיש שדניאל סיפר לי עליו ממשל המערה של סוקרטס? לא. שמישהו אחר יזהיר אותה, פסקתי − ופתחתי את הדלת וירדתי במהירות במדרגות.
דניאל לא היה נכנס לזה במקומי. אבל אני נכנסתי.

ספר ראשון
הייתי עומד כעשרים סנטימטר מחלון החלומות, ברגליים פשוקות, לבוש מכנסיים קצרים, נועץ את כפות הרגליים היחפות ברצפה לייצוב העמידה ומנפנף בכנפיה של חולצת הכפתורים הפתוחה
▪  ▪  ▪

התחלתי לאגור רוח כשאימא שלי מתה ואבא ואני נותרנו לבד באילת. הייתי בן חמש-עשרה. אחי דניאל חזר לתל אביב ללמוד באוניברסיטה. שלוש שנים, כמעט כל יום, הייתי חוזר מבית הספר, משליך את התיק על המיטה, נעמד מול חלון החלומות ואוגר רוח. עד הלילה. ואז הולך לישון. הייתי עומד כעשרים סנטימטר מחלון החלומות, ברגליים פשוקות, לבוש מכנסיים קצרים, נועץ את כפות הרגליים היחפות ברצפה לייצוב העמידה ומנפנף בכנפיה של חולצת הכפתורים הפתוחה − פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, בקצב אחיד. מונוטוני. לא מהר מדי ולא לאט מדי. אורב למשבי הרוח האקראיים העולים מהים ועושים דרכם צפונה, לוכד אותם באמצעות כנפי החולצה בעלת האיכויות המפרשיות − ואוגר אותם בין החולצה לגוף.
כך נפתח "ההר הלבן", רומן חניכה קולח ועז, נבון ושובה לב, המתרחש באילת בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. דרך עיניו של עדי נויפלד, בנם של ניצולי שואה, צפים ועולים סודות ושקרים, ההולכים ומתבהרים ביום שבו מגיעה לשכונה אישה יפה, הנראית תלושה, זרה למקום. ביום הזה חדל עדי לאגור רוח, ונדמה שהקורא מתחיל לאגור אותם במקומו – זוהי הרוח האצורה בתובנותיו ובתיאוריו, הנלכדים דרך מערכות היחסים שהוא מנהל עם סובביו – גלריה המעניקה תמונה נדירה של ישראל בימים ההם, בעיר דרומית שפסגתו של ההר הלבן משמשת לה רקע.
שאול בן אמיתי, יליד 1950, הוא מוזיקאי ומלחין (הלחין בין השאר שירים לגלי עטרי, ירדנה ארזי ולאריק סיני). מורה לגיטרה ולפסנתר. יליד רמת גן. בין 1960 ל-1968 התגורר עם הוריו באילת, ושם נהג לטייל בגפו בין ההרים, עד להר הלבן. זהו ספרו הראשון. הספר ראה אור בסיוע מרכז הספר והספריות ובתמיכת משרד התרבות ובספורט.


ההר הלבן, מאת: שאול בן אמיתי. עריכה: ורד זינגר, הוצאת פרדס. 253 עמודים, 88 שקל.
תאריך:  29/10/2019   |   עודכן:  29/10/2019
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות ציפי לוין לדוא"ל
 
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
רשימות קודמות
ציפי לוין
הדקות חולפות, ארוכות כנצח בעיניהם המפוחדות של האב והאם    הדקות חולפות, מהירות מדי בעיני הרופאים, שעדיין לא הצליחו להפיק סימני חיים מגופו הדומם של התינוק
ציפי לוין
הלב מחסיר פעימות, והעיניים מתרוצצות    על השידה הקטנה, הסטנדרטית, אין כלום, לבד מקופסת מונטנה כמעט מלאה, אבל במגירה העליונה הוא מוצא חפיסות ריקות של כדורי שינה
ציפי לוין
ביום שישי בלילה אנחנו משנים את סדר הסיור כדי שכולם ישתתפו בארוחת שישי. החבר'ה שנמצאים בשטח ממתינים בדויד מחוץ למוצב
ציפי לוין
בהודו המוות הוא חלק מהחיים    בכביש, זה בהחלט נראה כך    כל הנסיעה יש מן תחושה שעוד רגע תתרחש כאן תאונה קשה
ציפי לוין
"צורם", צעק אהרון גדות לחברו מבעד לניסורן של הגיטרות ולשאגות הזמר, שחנק בידיו את עמוד המיקרופון, ולהלמות התופים חסרת המקצב, והוא מצליח להביע אישור בנגינת קולו
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il