X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
במה שלבני מוצא בניה לאומית וחזרה של מדינה יהודית להיסטוריה, מוצא אני א – נומליה. מכאן שכבר בבסיס טענותיו, אני חולק על לבני. לכן לא מצאתי לנכון לעסוק בהמשך טענותיו, כמו באתגרים עכשוויים לתפיסתו, מה גם, שכשלעצמם, ניתן לכתוב עליהם מאמר נפרד בפני עצמו
▪  ▪  ▪

"הישוב המאורגן" בדרך למדינה וזו שהוקמה, אינם ניתנים להסבר במונחי עקרונות הדמוקרטיה המהותית, הליברלית, ושל שלטון החוק מתוקף חוקה כביטוי לריבונות אזרחיה. התרבות הפוליטית של ה"ישוב המאורגן" הייתה קולקטיביסטית ולא אינדבידואלית, והכפיפה את הפרט הן לקבוצה, החל ברמת הקיבוץ, (שהיה הביטוי הנעלה של המימוש החלוצי של העשייה), עבור דרך ההסתדרות וחברת העובדים, "ממעמד לעם" ועד למדינת בן-גוריון חסרת החוקה, אך בעלת מדיניות הסדרים פנימיים, שאינם עומדים במבחן הדמוקרטיה הליברלית התחוקתית.
במדינה שכזו, האזין השב"כ לא רק למנהיגים מהשמאל, (שמפא"י חששה מנטיות הלב הפוליטי שלהם לברית המועצות), אלא גם למנהיגים מהמרכז- ימין. פעם אף התייעץ בן-גוריון עם בגין על הוצאת אורי אבנרי אל מחוץ לחוק, וקיבל כתף קרה ממנו. לא רק זאת, אלא שהשב"כ עמד מאחורי עיתון בשם "רימון" שנועד להתחרות ב"עולם הזה" בשל האיום החשיפתי שלו על ממסד מדינת בן-גוריון.
המדינה שהוקמה הייתה במידה רבה המשך "הישוב המאורגן" מעצם המשכיות עקרונות התרבות הפוליטית, שנמשכו לפחות עד שנות השישים: התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי, הקולקטביזם הכלכלי, הדמוקרטיה בלבושה הפורמלי, אי-הפרדה בין המדינה למוסדות הדת ובין הדת ללאום היהודי ההגמוניאלי (שני האחרונים נמשכים גם כיום).
העדר: תרבות דמוקרטית ליברלית, לאום אזרחי של כלל אזרחי הטריטוריה,(מה שנקשר כמובן לרפובליקניזם, כלומר ל"טוב הציבורי", ולא ליהודי הדתי או האתני)- כל אלו נעדרים מספרו המעניין והחריף של רמי לבני, אינטלקטואל של תנועת העבודה החף מביקורת עצמית שיטתית.
העדר ביטוי לביקורת עצמית של תנועת העבודה אינו מפתיע כלל מאחר שבאקדמיה לא עוסקים בתנועות או בגישות שביקרו את תנועת העבודה מתוכה. כך למשל לא עוסקים באליעזר לבנה, שבשנות החמישים של המאה הקודמת הקים את תנועת "המשטר החדש"(וגם בה לא עוסקים) עם האחים למשפחת וינשל, שמואל תמיר, ישעיהו ליבוביץ. על כתב העת שערך לבנה "בטרם" עדין אין מחקר אקדמי.
גם לא נתקלתי באקדמיה (למעט כתיבה על היבטים משפטיים) בביקורת על הקיבוצים (על מחיר הצלתם בשנות השמונים קראתי באחרונה ב"דה- מאקר"), כמו גם על המושבים ותנועת המושבים, וספק אם המחבר עצמו מכיר (אחרת היה חייב להתייחס) לספרה של יונה נותקין - הסוחרים בזכויות אזרח, המבקר את המושב כפי שהיה הלכה למעשה.
מבחינת המחבר העבריות מוגדרת "בתור סט של רעיונות, נורמות, אמונות וקביעות לגבי זהותו, אופיו ועתידו של הקולקטיב הלאומי היהודי, שנולד ברגע כינונו מחדש של קולקטיב זה עם תחילת מימוש הציונות, וביקש, למלא בתוכן רדיקלי את חייו הריבוניים של העם היהודי. העבריות ליוותה את המעשה הציוני בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, כאשר הובל בידי תנועת העבודה, זכתה להצלחה פנומנלית, ונהנתה מבכירות בידי היישוב וראשית המדינה"(עמ' 25 - 26).
כבר בהקדמת דבריו מקדים לבני להזהיר ש"לפני שאנו ניגשים לעומקו של הדיון במהות העבריות, חשוב להעיר עוד, שאין להתבלבל בין העבריות, כפי שהיא מתוארת כאן, לבין אידיאולוגיה בת זמנה ודומה לה כביכול, שלעומת העבריות זכתה להגדרות ברורות- הכנעניות. אמת, גם הכנענים ביקשו להאדיר את "העם העברי", ה"מולדת העברית", או "המרחב העברי שמי" (לא נכון, בכך דגלו חברי "הפעולה השמית", ולא הכנענים עצמם- י.ב.) אך כוונתם בשמות התואר אלה הייתה שונה לחלוטין מזו של העבריות. לכנענים היה חפץ בייסוד עם חדש, המנותק מן העם היהודי, מן התפוצה היהודית ומן ההיסטוריה והתרבות היהודית, ומתחבר ישירות לעבר המקראי והאלילי הטרום - יהודי של הארץ. לעומת זאת, על-אף ההתנגדות למציאות הגלותית, מושא ההתייחסות של העבריות הוא העם היהודי, הנקרא אומנם לעבור שינוי מכריע, אך למענו ולמען הצלתו מושקעים המאמצים להביאו לארץ ישראל ולרפאו ממחלותיו. הישוב היהודי בארץ, ולימים הישראלים, אינם מחליפים את העם היהודי, הם חוד החנית וחיל החלוץ של העם היהודי. בהתאם, העבריות אינה מחליפה את היהודיות ומשליכה אותה אחרי גווה, אלא מפרשת אותה כרצונה ומנהיגה אותה לדרך חדשה"(עמ' 28-29).
מן הראוי להקדים לאבחנות אלו ההערות עקרוניות: ראשית, מאז הקמת המדינה לא ברור, על מה מושתתת תפיסת ישראל כ"חיל חלוץ של העם היהודי"? תמיהה זו מתכתבת עם ביקורתו של בני פלד על חוסר רצונו לחיות בישראל כ"משמר הקולוניאלי הקדמי של העם היהודי". הרי לא ניתן לדבר ברצינות על "חיל חלוץ של העם היהודי" במציאות בה, לא רק במערב אלא גם במזרח אירופה, משולבים היהודים במדינותיהן מולדותיהן.
הרי לא רק ג'וזף ליברמן הסנטור האמריקני הגיע לרמה בכירה כמועמד סגן הנשיא של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, הרי כיום מכהן כראש ממשלת אוקראינה, יהודי שומר מצוות ושמו וולודימיר גרויסמן!
שנית, לאחר הקמת המדינה יש צורך לברר, מהי בכלל משמעות הציונות, ומהי משמעות הישראליות נוכח האזרחות הקיימת החופנת גם אוכלוסייה לא יהודית, שרובה נרשמת בסעיף מרשם האוכלוסין כ"לאום ערבי".
על לבני להתמודד לא רק עם טענות רטוש ב"כתב אל הנוער העברי" משנת 1943 (כלומר לפני 76 שנים !, הערה מס' 6 עמ' 29) אלא עם עתירת עותרי עמותת "אני ישראלי" לבג"ץ (בה: "יהודים", "עברי", "רוסיים", "דרוזי", "ערבי" ו"בורמזי", הכל לפי הרישום בסעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם) להכרה בלאום האזרחי הישראלי שלהם, שנדחו באשר בית המשפט גרס, שלא קיים לאום ישראלי, והפרקליטות אף גרסה, עוד בשלב מוקדם של מסלול הדיונים, שהעתירה להכרה בלאום הישראלי "חותרת תחת אושיות המדינה"!
המחבר מזכיר את סייד קשוע ואת עודא בשאראת ככותבים ערביים ה"מוסיפים אניצים משלהם למסה הישראלית"(עמ' 144),אך חבל, שאינו מזכיר את אנטון שמאס, ששאף להכרה בו כישראלי, ולא רק שנדחה ע"י הסופר א.ב יהושע, שגרס "אני רוצה שנוכל לדבר ביננו בלי שערבי יהיה באמצע, אני רוצה בניקיון זהות יהודית", - אלא שהבין (שמאס), שלמעשה אין בעצם ישראלים "מהטעם הפשוט שבסעיף 'לאום' בתעודות הזהות הישראליות כתוב 'יהודי' או 'ערבי' .המונח לאומיות ישראלית לא קיים בשום מסמך ישראלי רשמי...משום שישראל, כפי שהוגדרה בחוקיה...היא 'מדינת העם היהודי' ולא המדינה של אזרחיה. במילים אחרות, מדינת ישראל כמו מדינת פלשתין, לא קמה עדיין"(אנטון שמאס "הבוקר שאחרי", כותרת ראשית,12.10.88).
מושגי היסוד של רמי לבני
המושג "עבריות" משמש את לבני כ"מסגרת לדיון בשינויים העוברים על החברה הישראלית כעת" (עמ' 22), ומכאן ש"השינוי הפוליטי והתרבותי רב העוצמה שאנו עדים לו כעת, הוא שקיעת העבריות"(עמ' 23).
בדיון זה הוא גם מגדיר את ה"יהדות", ה"ציונות" וה"ישראליות", כשהמושג הראשון "התפתח במשך השנים בתפיסות הרווחות בתור הקוטב ההפוך של העבריות - והוא מבליט את הצד הדתי, הפולחני והאתני של העם היהודי"(עמ' 24).
"באשר לציונות" הוא מסביר - "לה יש כמובן זיקה עמוקה לעבריות, הואיל וההגדרה הבסיסית של הציונות, זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל, היא התנאי לקיום העבריות"(שם).
עוד הוא ממשיך וכותב ש"ההבדל בין השתיים (כלומר בין ציונות לעבריות) הוא, שהציונות במובנה הגרעיני היא השקפה פוליטית, השייכת כמעט לכל האגפים של הפוליטיקה בישראל, והיא נעדרת את השכבות והקונוטציות הנוספות, שיצק בה כל מחנה רעיוני בנפרד...היא חיה ובועטת...לא משבר ציוני יש לנו עתה, אפוא" (שם).
אולם דלות הדיון הזה בציונות אינו יכול להסתיר את היות הציונות, רק אחד הפתרונות ליהודים בסוגיית אתגר הזהות הלאומית, באשר חלקם ראו עצמם כ: צרפתים או גרמנים בני דת משה, רבים מהם נהו אחר החזון הקומוניסטי, אחרים ראו בה איום על זהותם הדתית האורתודוקסית, והיו כאלו שראו עצמם משתלבים כדוברי יידיש בדמוקרטיות המבטיחות זכויות מיעוטים לאומיים.
עד למלחמת העולם השנייה היו הציונים מיעוט בקרב היהודים, ועל שונותם מבני ובנות הישוב העברי ניתן ללמוד מהבדיחה של האחרונים המסבירה, שציוני הוא "יהודי אחד הנותן כסף ליהודי שני כדי לשלוח יהודי שלישי לארץ". אגב כבר בפלמ"ח דיברו על הציונות במרכאות כפולות...
על הישראליות כותב לבני שהיא נבנתה "בתודעה העממית כניגודה של ה"יהדות", בתור הפרשנות החילונית יותר, הלוקלית יותר, ובד בבד האוניברסאלית יותר, של הקיום היהודי, בדגש על הווה הלאומי והאזרחי על חשבון העבר הדתי", אבל במשך הזמן הצטמצם הפער בין היהדות לישראליות ולכן "הישראליות מתרגמת ברבים יותר ויותר בתור הפנים הלאומיות של היהדות הדתית - אתנית, השואפת לנכס לעצמה את המושג"(עמ' 24 - 25).
ה'ישראליות' איננה מושג חד-משמעי אלא בעלת מספר משמעויות, וכפי שבצדק עומד לבני על הניכוס של היהדות הדתית אתנית של מושג זה, יש לו גם משמעות שונה בפי אנטון שמאס, כדובר ישראלי שהקדים את טענות עמותת "אני ישראלי" בדרישת ההכרה בלאום הישראלי האזרחי הרב דתי והמוצא האתני.
עקרונות העבריות
לבני יוצא מתוך ההנחה שהעבריות היא אומנם אידיאולוגיה אבל ש"אפשר לראות את העבריות בתור המישור המטה - פוליטי והמטה תרבותי של השמאל הציוני בישראל לדורותיו", ואולי כמודע ליומרת האקסלוסביות של תנועת העבודה לגבי מושג זה, הוא ממשיך ומציין ש"עם זאת, אין אקוויוולנטיות מלאה בין המושגים: יש חלקים בעבריות שיכולים, או היו יכולים בתקופות מסוימות לאפיין גם גורמים פוליטיים שאינם בשמאל, ויש כאלו שלא כולם בשמאל יוכלו להסכים על כל פרטיהם"(עמ' 30).
אך האם העיר העברית תל אביב נבנתה על-ידי תנועת העבודה? האם מושבות העלייה הראשונה וצעיריהן היו חברי תנועת העבודה? האם "אגודת המורים העברים בארץ ישראל" (שקדמה ל"הסתדרות המורים"), שהוקמה בשנת 1903 הייתה מפעל חלוצי פועלי? האם הצבר האולטימטיבי אבשלום פינברג היה חבר "השומר הצעיר" או "הנוער העובד"?
אין אצל לבני ביטוי ל"חוגים האזרחים" (כל שכן לרביזיוניסטים, ולבית"ר כתנועת נוער חלוצית בארץ), מה שמסביר את עצם הטיעון ש"התמונה שתפורט להלן מציירת את מה שאנו סבורים כי היה דרך המלך של הציוניות השמאלית בישראל במשך שנים ארוכות"(שם),שהרי ברור ללבני, שרק השמאל הציוני צעד בדרך העבריות, הגם שנכון, שהייתה לו הגמוניה משנות השלושים של המאה הקודמת עד למהפך 1977,(הגם שאז לא הוחלפה הפקידות הבכירה, ולא התחלפו האליטות).
לבני משרטט את עקרונות העבריות. העיקרון הראשון הוא "עקרון ההכרעה" הנסב על הנחת העבר הזהותי מאחור "לבחור תחילה להפוך מיהודים לבני העם היהודי, ואז מבני העם היהודי לציונים, ולבסוף לישראלים"(עמ' 31).
המעבר מהיהודים ל"עם יהודי" הוא הליך מיתולוגי של ניכוס ציוני. בהקשר זה יש לציין ההערות ההיסטוריון שלמה זנד באשר "בשפה הישראלית המודרנית אין למילה "עם" את אותה זיקה ישירה למילה "אנשים" המצויה במספר שפות אירופיות אלא מורה על אחדותיות בלתי ניתנת לפירוק"(שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי? 2008, רסלינג, עמ' 34).
זאת ועוד, בספרו מציין זנד את המונח "עם" אך "לא כאתנוס" "בשל ההדהוד הביולוגי שבו - הוא יורה בהיסוס רב על קהילה אנושית די נזילה, בדרך כל טרום מודרנית, ובמיוחד זו הנוכחת בשלביה הראשונים של המודרניזציה"(זנד, עמ' 39).
בדונו ב"הכרעה העברית" (שלשיטת לבני היא אקסקלוסיבית יהודית) לבני מפליג למחוזות רחוקים, ובשללו אפשרויות טוטליטריות הנובעות מתפיסת ז'אן ז'ק רוסו, הוא גורס בשפה מיתולוגית בעליל "העבריות מתגאה במוטיבציה העמוקה והכנה שלה להביא לשחרור האדם ולבצר את חרותו ואת האוטונומיה שלו, המבוססות על הזכות הדמוקרטית להכריע. עקרון זה דוחה במופגן כל קולקטיביזם רעיוני או חיקוי דרכי זרים, ומחויב לחופש הרצון"(עמ' 33). מיותר לציין שהסיפא היא מיתולוגית בעליל.
העיקרון השני הוא "עקרון ההשתנות" הממשיך למעשה את עקרון ההכרעה ונסב על הסמכות העוברת לממלכתיות, כלומר "היות כל היהודים, על פלגיהם וכיתותיהם, חייבים במוראה של אוטוריטה אחת, הכפופה לרצון העם ומשרתת אותו"(עמ' 35), מה שמאפשר לו כמובן לערוך חשבון עם הרביזיוניסטים והאצ"ל בפרשת אלטלנה. דומה שעל המשך קיומו של "השומר" כמחתרת בשם "הקיבוץ" בתוך ארגון ה"הגנה" הוא כלל לא שמע...
השינוי השני הוא ה"סטורוקטורה הכלכלית" הדורש שינוי מקצועות הפרנסה היהודים למקצועות של חלוצים עובדי אדמה בארצם, מה שגם נקרא בספר "חברה יצרנית בריאה"(עמ' 35), והמוסבר כמובן בשל הצורך להחיות עם תלוש ומנוון.
השינוי השלישי הינו בהפיכת היהודי ללוחם האוחז בנשק לצד עבודתו החלוצית, תוך שהוא שומר על "טוהר הנשק" (כשבמיתוס מאורעות 1936-1939 היו אלו רק אנשי האצ"ל שהפרו עקרון מקודש זה) תוך שהוא כמובן נשמע לסמכות המרכזית.
"השינוי הרביעי עסק בתרבותו המתחדשת של העם היהודי, העבריות ביקשה להשתית תרבות זאת על הוויה לאומית, שהחוויה המעצבת אותה היא חידוש העצמאות והחזרה לחיים הריבוניים ומתוקנים"(עמ' 36), וכפי שציינתי קודם, הבעיה נבעה מהמשכיות האקסקלוסיביות היהודית גם לאחר קום המדינה, ולמעשה גם כיום.
אין חידוש ב"עיקרון החידוש" באשר אין חדש בטענה שהוא "משלים את עקרון ההשתנות, ומקנה בכורה לזמן ההווה והעתיד של הפרויקט הלאומי היהודי על פני העבר וכבליו"(עמ' 37)."ראית ההיסטוריה היהודית כמי שמקבלת את משמעותה האתית מן התפנית שיצרו המהפכה הציונית והמודרניות"(עמ' 37), היא טענה שתתברר כמיתולוגית.
גם בעקרון "ההגשמה" (מה שנקרא בדרך כלל בשם "חלוציות") אין חדש, וכשמדובר ב"מילוי החובות שהמדינה (היהודית-ציונית הנקראת ישראלית-י.ב.) זקוקה להם: הפרחת השממה, יישוב הארץ, קליטת עלייה, הגנה, פנייה לקיבוץ ולהכשרה, אימוץ התרבות העברית"(עמ' 38),- לא מדובר בתפיסה רפובליקאית, אלא בממלכתיות אקסקלוסיבית יהודית.
גם אין מעמד זכויות רפובליקני בהגשמה "היוצרת זיקה בין תרומתו של האדם (ה"עברי"="יהודי ציוני"-יב.) לחברה ואורחות חייו לבין מידת היותו ראוי להיות חלק מהחברה. במסגרת עקרון ההגשמה מוצבים חובות ונדרשות דרישות, אבל המילוי שלהם הוא רצוני בהגדרה"(עמ' 39), מה שהופך את העיקרון למיתולוגי מבחינת ממד החופש, וזהות האדם, שהוא כמובן רק עברי - ציוני.
עצם טענת "הדמות המעין קואופרטיבית של החברה, שמעצב עקרון ההגשמה מאופיינת במידה רבה של קרבה בין האזרחים"(עמ' 40), מבליטה מחד את פרימת תנועת העבודה, ואינה מתייחסת לעצם הדרת מי שאינם יהודים.
ביחס לריוויזיוניזם, מתעלם לבני מתפיסת ההגשמה של בית"ר ובצינו ש"הרוויזיוניזם חרת על דגלו את תורת החד נס, שלפיה הלאום קודם ומוציא כל אידיאל מתחרה, חברתי או מעמדי"(עמ' 41) הוא מתעלם ממרכיבי הצבאיות של התקומה הלאומית (אותן חסרה היהדות) שבאו לידי ביטוי קודם כל בתפיסת הגדודים במלחמת העולם הראשונה, תפיסה שהייתה מרכזית מבחינתו של זאב ז'בוטינסקי.
עקרון נוסף עליו עומד לבני הינו "עקרון החילוניות" באשר "הציונות החילונית היא היהדות המודרנית, כלומר היא הביטוי האמיתי שצריך שיהיה לחיים היהודיים, מאז שחזרו והיו לאומיים. הציונות, או הישראליות מאז שיש מדינה, החליפה את הדת בתור העיקרון המארגן של הציבוריות היהודית, והליבה החדשה של היהדות היא כל מה שקורה בטריטוריה הישראלית, כל המעשים...שנוצרים בידי יהודים בארצם, ולא קיום ריטואלים, קיום מצוות.."(עמ' 45).
אלו הן קביעות מרכזיות וחמורות משתי הסיבות הבאות: ראשית, גישה זו מבטאת פטרוניות כלפי היהודים שאינם בישראל, מה שמזכיר את ראית א.ב. יהושע שהיהודי הטוטאלי הוא רק זה הישראלי, והדברים אף נכתבים מפורשות-"האדם הלאומי הציוני, דהיינו הישראלי, איננו פחות יהודי מן היהודי הדתי. אדרבה, ניתן לומר כי הציוני החילוני הוא יהודי יותר מן היהודי החי בגלות, וכי הוא ממש את יהודיותו יותר ממנו"(עמ' 46).
שנית, זו גישה אתנית ולא טריטוריאלית - רפובליקנית, כי היא מתייחסת למה שנעשה "על-ידי יהודים בארצם" ולא למה שנעשה "בידי ישראלים" (אחת דתם או מוצאם האתני, שהרי לבני אינו חס וחלילה "כנעני").
עקרון חשוב ביותר, בו עוסק לבני גם בשל ההתקפות העכשוויות עליו הוא "עקרון כור ההיתוך", המבטא למעשה את המודל הנורמטיבי של הקיום הלאומי הממלכתי, עליו כבר כתבתי שהוא בעייתי מעצם היותו אקסקלוסיבי יהודי, ולא רפובליקני אינקלוסבי.
בעיתיות זו מוחרפת בהקשר לדיון בעקרון נוסף המוצמד לו והוא "עקרון הנורמליות" שעל פיו המטרה היא "להפוך את העם היהודי למה שנוצר ממנו במשך כל תולדותיו – להיות עם ככל העמים...חלק ממשפחת העמים, מהקריטריונים הבין לאומיים ומהנורמות האוניברסליות.
לנורמליות העברית שלושה היבטים מרכזיים בקונטקסט שלנו. הראשון הוא האחריות...התנהלות מדינית רציונלית...הביטוי השני של הנורמליות היא הכמיה לשלום... היבט שלישי ואחרון של הנורמליות נוגע לסדרי השלטון...כי ישראל כבר מלידתה תהיה דמוקרטיה מלאה, המקפידה על חירויות האזרח ועל הפרדת רשויות, בהשראת המדינות המתוקנות במערב"(עמ' 49, 51, 52).
פתחתי למעשה את חיבורי בביקורת על עקרון זה. ישראל בפועל איננה דמוקרטיה מערבית ליברלית, אלא אתנוקרטיה והמפריזים (כשלמה זנד) גורסים שהיא "אתנוקרטיה יהודית עם תווי היכר ליברליים" (זנד, עמ' 291-292), הגם שנכון יותר לתארה כאתנוקרטיה בעלת יומרה להיות דמוקרטיה ליברלית (אם למשל מנתחים בביקורתיות את תפיסת עולמו של השופט אהרן ברק).
אתנוקרטיה זו אינה מבטאת חזרה להיסטוריה המודרנית, ומתברר ש"המפכה הציונית" הייתה בסופו של דבר ראקציונית. ביקורת חדה בהקשר זה כותב החוקר משה ברנט המסביר, שגם במבט משווה בין ישראל לארמניה, יוון וגרמניה מבחינת הזיקות לתפוצה, -" הרי שלעומת ישראל, ארמניה יוון וגרמניה הן רפובליקות. במילים אחרות הן מבחינות, לפחות מהבחינה החוקתית, בין האומה הפזורתית לבין העם הרפובליקני האזרחי הטריטוריאלי ומעניקות את הריבונות לעם הרפובליקני"(משה ברנט, עם ככל העמים, לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית, 2009, הוצאת כרמל, עמ' 122).
דומה שהתמונה ברורה. במה שלבני מוצא בניה לאומית וחזרה של מדינה יהודית להיסטוריה, מוצא אני א – נומליה. מכאן שכבר בבסיס טענותיו, אני חולק על לבני. לכן לא מצאתי לנכון לעסוק בהמשך טענותיו, כמו באתגרים עכשוויים לתפיסתו, מה גם, שכשלעצמם, ניתן לכתוב עליהם מאמר נפרד בפני עצמו.
לבני כותב ש"הישראליות לא הספיקה להיווצר כמהות ברורה"(עמ' 141), וראוי שיהיה מודע לכתיבת ההיסטוריון יגאל עילם המבהיר ש"ציונות התייחסה מלכתחילה בחשדנות ובהסתייגות כלפי ניצני גילויים טבעיים של פטריוטיות ארצישראלית, בראש ובראשונה אצל ילידי הארץ. היא ראתה בהם איום על הציונות ועשתה כמיטב יכולתה לדכא גילויים אלה ולהבטיח כי יהיו מוכלים בתוך הציונות, ולא יתפתחו חלילה מתוך זיקה ישירה אל המקום ללא תלות ברעיון הציוני" (יגאל עילם "ציונות ופטריוטיות", פטריוטיזם, אוהבים אותך ארץ מולדת,2004, הקיבוץ המאוחד עמ' 30).
  • ביקורת על הספר: קץ עידן העבריות, למה ישראל אינה במשבר, אלא בעיצומה של מהפכה
2018,הוצאת כרמל, 172 עמ'.


פרסם באחרונה את הספר: מדינת הלא לאום, הרהורים על לאומיות ודמוקרטיה בישראל
תאריך:  27/11/2019   |   עודכן:  27/11/2019
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות יוסי ברנע לדוא"ל
 
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
הרהור וערעור על העבריות, שמפנה רמי לבני
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב הודעה 
1
נחשפתי לעולם מדהים
בן נאמן  |  2/12/19 01:20
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
יורם ד"ר מרקוס
לא יעלה על הדעת שסעד זה, שאולי רבים לא יודעים על קיומו, לא ינוצל על ידו. במקרה של בנימין נתניהו האינדיקציה מובהקת
גיא חזן
כאשר מחיר של מניה נסחר סביב דולר אחד – מאוד פשוט לסחור בה גם עם סכומי השקעה נמוכים
יובל לובנשטיין
נראה שהמהלך של אמזון הוא נכון ונקווה שהוא ימשך לאורך זמן ולא כאירוע חד-פעמי, דבר שיחייב חשיבה מחודשת של מספר לא מבוטל של יבואנים ועסקים לגבי מדיניות התמחור
יואב יצחק
שתי מערכות הבחירות (לכנסות 22-21) התקיימו כאשר כתב החשדות נגד נתניהו היה ידוע לציבור    שני מיליון בוחרים הצביעו עבור המפלגות שהודיעו מראש שמועמדן לראשות הממשלה הוא נתניהו (לעומת 1.5 מיליון לבני גנץ)    כתב האישום דומה במהותו לכתב החשדות    נוטרי שלטון החוק מחויבים גם הם לכבד את החוק, ככתבו וכלשונו    זכותו של נתניהו לבקש מהכנסת חסינות    הריבון (העם) הוא הקובע, כפוף לחוק, מי יהיו נציגיו בכנסת ומי יהיה ראש הממשלה
ד"ר איימן מנצור
בסופו של יום יוציא טראמפ את כל חייליו מסוריה, וכדאי לישראל להתחיל כבר כעת להיערך לאותו יום    חזרתו של אסד לשלוט בכל שטחי ארצו הוא החלופה הטובה ביותר מבחינתנו
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il