רבים עשויים להבין בשלב מסוים שהמוסד לביטוח לאומי הוא גוף גדול ומיותר, שפשוט מזיק לציבור בישראל. ואם יש משהו שבאמת מפחיד במיוחד את אנשי ביטוח לאומי זה החשש מהיום הזה. ואולי זו הסיבה שהם מעוותים את דוחות העוני במטרה להציג מצוקה ועוני בהיקפים שאינם קיימים במציאות, וכך ליצור מצג שווא שמדובר בארגון נחוץ.
למה גוף מיותר, אולי אתם תוהים? ובכן, מדובר בגוף שמצד אחד גובה מיסים ומצד שני מחלק קצבאות. צד המיסים בוודאי מיותר לחלוטין. מדוע צריך בישראל שתי מערכות מס מקבילות? אין לזה כל הצדקה. אין משמעות כלכלית אמיתית להפרדה בין קופת האוצר לקופת ביטוח לאומי, מערכת המס הכפולה יוצרת נטל ביורוקרטי מיותר על הציבור בישראל וכמובן עולה הרבה מאוד כסף.
ניתן היה בקלות לאחד את שתי מערכות המס, לחסוך בעובדים רבים, ולהקל על הציבור. אבל ארגוני העובדים בישראל יקשו על המהלך, ובהעדר מנהיגות אין מי שבאמת יפעל לכיוון. צד הקצבאות מורכב יותר, אבל רוב הקצבאות הן מכניות, והן צריכות להיות פשוט חלק ממערכת המס. מעט מאוד קצבאות דורשות ועדות בדיקה (כמו קצבאות נכות) ובשביל לבדוק זכאות לנכות, מספיקה יחידה קטנה במשרד האוצר.
ומי שחושב שמוטב לקבל קצבה מביטוח לאומי ואולי על האוצר אין לסמוך בנושא רגיש כזה, ואולי האוצר לא מסוגל לטפל בבדיקת זכאים לקצבה והעברת הקצבה, פשוט טועה. ניצולי השואה מקבלים את קצבתם ישירות מהאוצר. ואיך, אתם תוהים, ביטוח לאומי מנפח את נתוני העוני? ובכן, מיכאל שראל פרסם טור שמסביר את הדברים בצורה מפורטת, ואתם מוזמנים לקרוא:
ד"ר מיכאל שראל, "דעה: השקרים והמניפולציות של דוח העוני", באתר גלובס, 13 לינואר 2020.
[
פורסם במקור בבלוג האישי של עומר מואב]
