השואה וכל איזכור שלה, הם חלק מה-דנא שלי. לא היו לי סבים שניספו באסון הנורא שפגע בעם היהודי במאה הקודמת. כמובן שלא רק בעמנו, אך שם היה ניסיון מכוון ומתואם בידי ממשלת הרשע בגרמניה, לנסות ולהכחיד את העם היהודי, בני "גזע נחות" באותם ימים אפלים ונוראים שעמדו להשמיד את כל תרבות המערב הנאור ולהשליט את אותה דת מתועבת והשקפת עולם מחרידה, ששמה נאציזם.
סבי, אביו של אבי, עזב את עיירתו בפולין בסוף המאה ה-19 והיגר ללונדון, ושם עבד כמלמד שהקפיד ללמד עברית בעברית והפך לעיתונאי וציוני ידוע. אולם בפולין, יוסף חיים לסק ורעייתו הצעירה חוה, השאירו בעירם, רצ'וינס, משפחה ענפה, שמנתה מאות קרובי משפחה. אחים, אחיות, בני דודים, סבים, דודים ודודות. ועשרות ילדיהם.
אבי עלה בשנת 1930 לישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי ונקראה פלשתינה-א"י. שלוש שנים לאחר מכן פנה אליו בן דודתו מפולין וציין כי ברצונו לעלות ארצה עם רעייתו ואמה אך קשה ביותר להשיג סרטיפיקטים. במכתבו מציין יוסף גרנט כי שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא הפולני והוא מוצב ביחידת מילואים. הוא היה משוכנע שמלחמה עם הגרמנים אכן תפרוץ והוא אינו מוכן להשתתף במלחמה זו. הוא ביקש מאבי להשתדל אצל ידידיו מראשי מפא"י לעזור להם לעלות ארצה. אחת מאחיותיו עלתה ארצה במסגרת הכשרה. כך ניצלו ארבעה מקרובי. אותה אחות נישאה וילדה בן. לימים הפך בן זה לאב לשלוש בנות ובן, שהם ביחד הורים לכעשרים ילדים. שארית הפליטה ממשפחה גדולה ומסועפת.
הורי אמי ברחו מהפרעות באוקראינה וסבי למד הנדסת חשמל בגרמניה. סבתי הייתה ציונית ולימים התגרשו והסב חזר לרוסיה ונישא לרופאה. אמי הייתה בקשר עם אביה בערך עד 1935 ומאז לא ידעה מה קרה לאביה האהוב.
לאחר מלחמת העצמאות, יום אחד הייתה דפיקה בדלת בית הורי בת"א וגבר לא גבוה ומלא, פנה לאמי ושאל: את לובה פבזנר? אמי השתוממה שמישהו הכיר את שם נעוריה ואמרה לזר, כן, הייתי, זו אני. זהו שמי מהבית.
הגבר הזר התנפל עליה, חיבק אותה ואמר לה: את בת דודי. אני בנו של אחיו הצעיר של אביך נחום. הייתי נוכחת במעמד זה. לאחר שנכנס והוצג בפני כל המשפחה, סיפר כי אביו ברח לסין בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה וכי הוא התגורר בחרבין שבסין, כל השנים. לאחר יומיים הגיע לישראל עם רעייתו. רוב יהודי סין ממוצא אירופי ברחו ממשטרו של מאו צה טונג, והוא עלה לישראל. הוא לא השתקע בארץ ובהמשך נסע לקנדה.
אולם דבר חשוב אחד סיפר מישה לאמי. הוא סיפר לה שבמשך כל השנים אביו היה בקשר עם אחיו, נחום, שהתגורר עם אשתו הרופאה בלנינגרד. לאחר המלחמה קבלו מכתב מהגברת שמסרה להם כי בעלה, נחום, מת במהלך המצור בעיר לנינגרד. כך למדה אמי על מותו של אביה במצור הנורא.
בביתי הורי דיברו אנגלית. אבי היה מתרגם שתרגם את מיטב הסופרים מעברית לאנגלית. בשנות השלושים וארבעים למאה הקודמת תרגם את עגנון, ביאליק, טשרניחובסקי ועוד רבים וטובים. אולם בנוסף, תרגם כל חומר שהגיע ארצה בדרכים שונות על השואה. מעברית, יידיש ולעתים מגרמנית. הוא תרגם את המידע עבור הסוה"י, עבור הקרן הקיימת, ועבור גורמים נוספים. כל יום אחה"צ כשחזרתי מבית הספר, ישבה אמי ליד שולחן הכתיבה הקטן והדפיסה על מכונת כתיבה גדולה ושחורה מדגם רמינגטון בחדר האוכל ואבא היה מכתיב לה את הזוועות שהתרחשו באירופה. אני הכנתי את שיעורי על שולחן האוכל והקשבתי לזוועות. התקשיתי להאמין שדברים שכאלה התרחשו בארצות שונות.
אני זוכרת כיצד הלכתי ליד השדות בשכונת בית ישראל החדשה בירושלים שואלת את עצמי: איך ייתכן שאלוהים מאפשר לדברים כאלה להתרחש? כיצד אלוהים אינו עושה מאומה להפסיק את האימה והמוות (הורי היו חילונים אך למדתי בבי"ס חרדי אנגלי, אוולינה דה רוטשילד).
לימים קצטניק, הסופר שתיעד את זוועות המחנות ובית ההריגה, הגיע לביתנו ואבי תרגם שניים מספריו. קראתי את ספריו בעברית ואף של סופרים אחרים שהיו מבאי ביתנו. יואל ברנד שהגיע מהונגריה, הפך לידיד קרוב של אבי אשר תירגם את עדותו לאנגלית והעבירה הלאה למוסדות השונים. החל משנת 1939 עד 1946, כתב אביו שירים על השואה הנוראה שפקדה את עמנו. הוא קיבץ את השירים לספר שאמי הוציאה לאור לאחר מותו. הספר שנכתב באנגלית SONGS OF THE GHETTOES יצא לאור בהוצאת עקד.
גדלתי עם ידיעה וההכרה באימה ובהתרחשויות שאירעו אותה עת באירופה שעה שכאן במדינה שבדרך, היו מאבקים נגד הבריטים... שעה שצבאות העולם לחמו בצורר הנאצי. מדי יום קראנו בעתון
ג'רוזלם פוסט על המתרחש במהלך מלחמת העולם. רדיו לא היה בשכונה הענייה. על טלוויזיה טרם חלמו. מדי פעם הלכנו לקולנוע ואז הקרינו חדשות מהמלחמה אך לא הזכירו את האירועים ששמעתי בבית. רק כאשר פרץ מרד גטו ורשה המדהים, ידענו מדי יום על הקרבות, על המאבק ולאחר ימים רבים, על השמדת הגטו.
לימים הצטרפתי לגרעין בקיבוץ רוחמה. הייתי הצברית היחידה בקבוצה של צעירות וצעירים שניצלו בדרכים מופלאות. הם הגיעו מצרפת ומבלגיה, מפולין ומהונגריה, מיוגוסלביה ומגרמניה ואפילו מאיטליה. חלקם התגוררו אצל משפחות בכפרים בארצות מוצאם ואילו אחרים הצליחו לברוח לשוויצריה ועבדו אצל איכרים באותה מדינה. למעטים בלבד נותר הורה בחיים. בתום המלחמה, נערים ונערות אלה קובצו בידי גורמים מא"י, שוכנו באיטליה זמן מה ולאחר מכן נקלטו כגרעין בקיבוץ אילון עד שהגיעו כגרעין השלמה לרוחמה.
אחדות מהבנות שהיו חברותי סיפרו לי על עברן. אחרות לא דיברו כלל. הבנים היו יותר עצורים. אך כלפי חוץ, עבדו, מילאו את כל התפקידים במשק, שרו שירים, רקדו בחגים. נוער הוא נוער, התחתנו והקימו משפחות חדשות בגיל צעיר. לאחר כשנה בקבוץ חבר מהגרעין יליד איטליה, הביא עמו קבוצת צעירים וצעירות איטלקים, שהתחבאו או היו חברים במחתרת האיטלקית והסתתרו בהרים.
אהבתי מאוד את החבורה של הצעירים שהיו חברי וחברותי בקיבוץ רוחמה ולימדו אותי כל כך הרבה על גורלם האישי ועל האובדן שחוו. התנועה הקיבוצית קלטה רבבות נערים ונערות פגועים, יתומים, העניקה להם בית ולימדה אותם אהבת מולדת. אולם לעולם לא יכלו למלא את החור שנפער בנפשם על אובדן משפחותיהם והוריהם.
