לא הופקו לקחים

שוב טעות

מאמצי ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר את נעמה יששכר ממאסרה ברוסיה הינם עוד טעות, למרות שהמחווה התקבלה היטב בדעת-הקהל. ערב בחירות זה לא יזיק לנתניהו, אך זה רע למדינה. סוגיית פדיון שבויים הנה מצווה חשובה. "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים...", כתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י'). אך זו מצווה בעייתית למדי, ומאז מלחמת ששת הימים עשו ממשלות ישראל כל טעות אפשרית בעניין הזה. טעות קודמת של נתניהו בסוגיית פדיון שבויים הייתה חמורה יותר - שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט - בניגוד למה שנתניהו הטיף לו תמיד. הוויתורים הישראלים תמורת יששכר מצביעים לכל מיני בני-עוולה על אפשרות לעשות הרבה כסף ו/או להשיג ויתורים תמורת אזרחים ישראלים. ועל כך הצביע כבר הרמב"ם, שאסר פדיון שבויים בכל מחיר. "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם - שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם - שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול, ומרבים בשמירתן" - סיכם הרמב"ם (הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י"ב). השורה התחתונה הנה שכל הוויתורים והתרגילים המדיניים נועדו לשחרר אישה צעירה, חשישניקית וחסרת אחריות, כשם שעסקת שליט נעשתה כדי לשחרר חייל עלוב וחדל אישים. מתי נלמד את הלקח?!

הזדמנות

'תוכנית המאה' של הנשיא דונלד טראמפ הנה הזדמנות אדירה למכחיש השואה אבו מאזן ולרשות הטרור הפלשתינית, שהוא בראשה, לעשות שוב את הטעות המסורתית והקבועה של ערביי ארץ-ישראל: לדחות כל פתרון ולהחמיץ כל הזדמנות. גאונותו של דוד בן-גוריון (שאיני מחסידיו. אדרבה) בתש"ח הייתה לקבל את תוכנית החלוקה, שהציע האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, למרות פגמיה הקשים. לולא החלטתו האמיצה אז, לא הייתה קמה מדינת ישראל. מתנגדיו מבית (מפ"ם ומ׳הפורשים׳) לא הבינו, שזו הזדמנות חד-פעמית, שנקרתה לעם היהודי. תוכנית המאה תמחק את אסון אוסלו, שהמיטו עלינו שמעון פרס וחבר מרעיו, שעלה לנו בדם רב מדי. היא תאפשר, כמו במלחמת הקוממיות, לבצע תיקונים ושיפורים טריטוריאליים, בהסכמה ובלעדיה. יתר על כן, לא הבנתי האם במסגרת התוכנית האמריקנית יועברו ׳המשולש׳ ועוד ריכוזי ערבים במרכז המדינה לריבונות רשות הטרור; ואיני מתנגד למימוש הרעיון, שיחייב אותנו לסלול כביש חדש, שיחבר את חדרה לעפולה, במקום הכביש, שעובר בנחל עירון (ואדי ערה).

ידע, שלא נרכש

הרבה דובר, ועוד ידובר, על כך, שצבאנו נמנע מהפקת לקחים; ולכן, חוזר על שגיאותיו בהתמדה מטורפת. על כך אמר שלמה המלך, "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ - כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כ"ו, פסוק י"א). בשבוע הראשון של דצמבר 1969 כבשה פלוגה מגדוד 51 הבוקעים הראשון של גולני בפיקודו של ציון זלוף (כיום - ציון זיו) את ג׳בל רוס - הוא הר דב - במבצע ׳פלצור׳. לסיכום המבצע, הילל דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, את הכוחות המבצעים, וחתם את שבחיו בהמלצה, שגולני תתאמן ללחום במזג-אוויר גרוע ובאזורים הרריים - שני המאפיינים של ׳פלצור׳. דברי אלעזר היו קול קורא במדבר. חטיבת גולני המשיכה להתאמן בתרגילים השגרתיים והוותיקים באזורי האימונים הקבועים שלה, שלא כללו אזורים הרריים. לידע, שלא רכשו באימונים, נזקקו אנשי גולני במערכה על החרמון במלחמת יום הכיפורים, כארבע שנים אחר כך, כך קבע אל"ם (מיל׳) ציון זיו בהרצאתו בפני 'סדנת אלפרדו לתחקירי מלחמות ולהפקת לקחים' בסוף חודש ינואר. זיו התעקש לפתוח את הרצאתו על מערכת החרמון בתיאור מבצע ׳פלצור׳ - בגלל ההיבט הזה שלו. בתיאור הקרבות, שבהם היה סמג"ד 51, הדגיש את האופי המיוחד של הלחימת אנשיו, שחסרו הכשרה לפעולה במזג-אוויר קשה ובשטח הררי קשה לתנועה. תקיפה מיד - כשאבד הקשר עם ׳סיציליה׳ - מוצב החרמון - בשעות אחר-הצהריים של יום הכיפורים תשל"ד, הציע אל"ם אמיר דרורי, מח"ט גולני, לתקוף מיד את המוצב, כדי לשחררו מהמצור, שכביכול הטילו עליו הסורים. דרורי הסתמך על דיווחי אנשים, שחמקו מהמוצב, והגיעו לקו כוחותינו, וסיפרו, שהמוצר מחזיק מעמד, והסורים מחוצה לו. יצחק חופי, חקה, אלוף פיקוד הצפון (פצ"ן), עצר את דרורי, שכבר הכין צוות קרב למבצע, לנוכח פריצת קווי כוחותינו בידי כוחות סוריים עדיפים; וכוחות גולני שבו לאחור. הם הוזנקו אל החרמון כעבור יומיים, בשמונה באוקטובר האיום. התקדמו, ונהדפו בהותירם 28 הרוגים ופי שניים פצועים. לגולני, חטיבת החי"ר של הצפון, היו נפילת מוצב החרמון וכישלון מתקפתה בשמונה באוקטובר פצעים מדממים. באותו הזמן הכינו אל"ם אריה צידון-צימל, סגן-קצין החי"ר והצנחנים הראשי, ואל"ם חיים נדל, מח"ט מילואי הצנחנים 317 הנשר, ומטותיהם את תוכנית ׳קינוח׳ לשחרור מוצב החרמון. תוכניתם הועלתה לאישור חופי, ונדחתה. חופי, כנראה, בהשפעת יקותיאל קותי אדם, המח"ט הקודם של גולני, שהיה במלחמה ראש-המטה שלו, ופיקד על ׳קינוח׳ - התעקש לשלב את גולני בשחרור המוצב. התוכנית, שתיקן פיקוד הצפון, הייתה, ששני גדודי צנחנים יפשטו במסוקים על עורף מוצב החרמון הסורי, יכבשוהו, ויירדו ממנו לעבר המוצב הישראלי, שנשלט על-ידי המוצב הסורי. בלי מודיעין, בעוד הצנחנים מבצעים את חלקם, בתחילה הגדוד של חזי שלח, ואחריו הגדוד של אלישע שלם, החליט פצ"ן, שגולני תעלה אל המוצב הישראלי הכבוש כפי שעלתה אליו בשמונה באוקטובר, אך בהרבה יותר כוח. תוכנית חלופית - לפשוט על המוצב הכבוש מכיוון הכפר חדר - נדחתה כיוון שהיה קושי לפנות נפגעים מהציר הזה. גולני עלתה לחרמון ב׳קינוח׳ בלי מודיעין (שהיה בידי המטכ"ל, ולא הועבר לפצ"ן ולחטיבה) בהתקפה לילית, שלדברי זיו, לא הייתה נחוצה. הכוחות התאמנו שנים, לדבריו, בהתקפה עם שחר, שמאפשרת פיקוד ושליטה מיטביים בכוחות, ומקילה על הניווט ועל פינוי נפגעים. כצפוי, הטיפוס ברגל אל מוצב החרמון היה מתיש (עיינו בערך לקחי ׳פלצור׳). ואז, כמו במלחמה, חלו תקלות ושיבושים. בין השאר, גבעה 16, שזוהתה כבר בשמונה באוקטובר כחיונית להשתלטות על המוצב, לא הופגזה כלל, כיוון שמפקדת גולני התעלמה ממנה. הסורים ניתחו נכונה, שבעלותם לחרמון, ייצמדו הישראלים לכביש, וערכו את לוחמיהם בעמדות חפורות כדבעי מחוץ למוצב החרמון, בין הסלעים הגדולים (בולדרים), כדי לבלום התקפה ישראלית. מטוסי חיל-האוויר והארטילריה של צה"ל הפציצו ללא-הרף, כל ימי המלחמה, את המוצב, שאויש רק בטבחים, באנשי תחזוקה ובאנשי מפקדה סוריים. בנוסף, המודיעין לא איתר חדירה רגלית של גדוד קומנדו סורי ברגל ממזרח, מאזור חדר, כדי לחסום את הגישה למוצב מדרום. יום לפני ׳קינוח׳, הוצג בדיון במטכ"ל תצלום אוויר (תצ"א) עדכני של מוצב החרמון ושל סביבותיו, ובו נראו היטב עשרות רבות של עמדות, שחפרו הסורים לאורך הכביש, בגבעה 16 ובגבעה 17, ונמנו אחת לאחת. אלוף ישראל טל, ראש אג"ם, צפה בדיון, שהכוח הישראלי המסתער יישחט; ודעתו נדחתה. אף אחד במטכ"ל - גם לא אמ"ן - לא טרח לעדכן את פצ"ן ואת כוחות ׳קינוח׳ במידע, שהושג באמצעות התצ"א. אבדות כבדות - לדברי זיו, עצר פצ"ן את התקדמות חטיבת מילואי הצנחנים 317, שחתכו את המערך הסורי בקלות, דרומה, כדי למנוע ירי על כוחותינו (׳דו-צדדי׳ - דו"צ). גולני המשיכה ללחום גם אחרי שאמיר דרורי, המח"ט, ויודקה פלד, מג"ד 51, נפצעו בחפ"קים שלהם על גבעה 16, ופונו. זיו פקד על גדוד 51, ויואב גולן, קצין האג"ם החטיבתי, תפס פיקוד על גולני, אך התברר, שאינו מעודכן במיקום הכוחות. גולן הזמין הפגזה של גבעה 17 כשפלוגה מגדוד 51 נמצאה עליה. פלוגה ג׳ מגדוד 51 כבשה לבסוף את גבעה 16 באב"דות כבדות - כולל יגאל פסו, מפקדה, והדרך למוצב החרמון נפתחה. לוחמים משרידי גדוד 51 הניפו את דגל גולני על המבנה, ולכאורה תמה המלחמה עבור החטיבה. גדוד 51, לדברי זיו, הסמג"ד, שהפך למג"ד, סבל מהרוגים ומפצועים רבים, וחדל להיות מסגרת קרבית לוחמת. בעוד כמה ימים תושלם עריכת הסרט, שצולם בהרצאת ציון זיו, והוא יעלה ליו-טיוב. המתעניינים יוכלו לשמוע בו פרטים על הלחימה ב׳פלצור׳ ובמערכה על החרמון, שגם ממנה, איך לא?!, לא הופקו לקחים.

זכה בפרס

המשורר יעקב ברזילי, ידידי, שמדי פעם אני כולל את שיריו בטוריי, זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ועדת הפרס כתבה בהמלצתה: "ברזילי הוא סופר ומשורר, שהוציא לאור 14 ספרים. כניצול שואה, שיריו עוסקים בזיכרונות העצב והאימה, אך לצד זאת גם באהבה, בארוטיקה, בהומור, בהגות ובטבע. מִנעד היצירה הפורה של ברזילי מאגד בתוכו את החידלון, את הנשגב, את המפואר ואת הנקלה, כשקולו המרענן והסרקסטי לא פעם נשזר כחוט השני ועוטף את הת̤מות בהן הוא עוסק. תהיות תיאולוגיות על אמונה והיעדרה מצויות בחלק משיריו, אך לצדן ניתן למצוא גם שירים מרטיטי-לב על אהבת גבר לאשה. בכך ניכרת תשוקתו של היוצר אל החיים עצמם, אל הפיזי והמטאפיזי, אל הנשגב והמזוהם, אל כל מה ששופע חיוּת ואל כל מה שגוסס ומת. כתיבתו של ברזילי משופעת בהומור אירוני, שמעניק ליצירות שלו גוון כריזמטי ועל-זמני מחד-גיסא, אך גם מקומי, פרטי ואישי מאוד מאידך". ברכותיי, יעקב, ועוד זר ברכות לרגל היציאה הקרובה לאור של 'גבורות', ספרך החדש - החמישה-עשר במניין - כל טוב והרבה בריאות טובה, יצירה ואושר.