ספיר נולד בשנת 1928 בסוריה והתגייס לפלמ"ח כחניך "הנוער העובד", כאשר הוא עדיין נער בן 14 שנים וחצי בלבד. תחילה הוא וחבריו נשלחו לתל-יוסף ולעין-חרוד. לאחר תקופה עברו סוג של "טירונות" בקיבוץ אילת השחר. שם עסקו בהברחת עולים מסוריה ולבנון לארץ. משם עבר עם קבוצתו לקיבוץ גבעת חיים (מסתערבים) והיה אחראי על יוני הדואר. משם עבר לאשדות יעקב ויחד עם קבוצתו ביצע פעולות באזור, כמו פיצוץ גשר אל-חמה בליל הגשרים. בין השאר פעל ספיר במסגרת "יחידת המסתערבים" ואף השתתף בפעולת חיסול מפקד ארגון הנאג'דה בג'נין. עקב כך הוא נעצר על-ידי הבריטים ונשלח למחנה המעצר בלטרון לשלושה חודשים. בשנת 1947 ירד לנגב לאחר שהרג מתפרע ערבי, שתקף עם חבריו, מתפללים בבית כנסת. בנגב הצטרף לאנשי "הרזרבה החיפאית", שלחמו במסגרת "חיות הנגב". הוא נשלח לניר-עם על-ידי המ"מ, דודקה מגן ונהג ב"ג'יפ הלבן" בסיור ואבטחת שיירות לנגב. בהמשך סופח ליחידותיו של ישראל ליברטובסקי ועסק באבטחת קו המים. לאחר קרב אימרה נפגע הג'יפ בו נהג, והוא הגיע לקיבוץ גבולות עם הרוג ופצוע. משם עבר לניר-עם והקים שוב את יחידת יוני הדואר. ספיר השתתף בקרבות פיצוץ התותחים בבית חנון, בכל הקרבות והמבצעים מאישדוד, עירק סואידן ועד לכיבוש אילת. בין השאר, הצטרף, יחד עם "חיות הנגב", ליחידת הפשיטה הממונעת בפיקודו של ישראל כרמי ששהתה "בדפו" ברוחמה, משם יצא עם אליעזר ירימי בזחל"ם ותותח 20 מ"מ לצומת כאואכבה והצליח לעצור כוחות מצריים שנעו ממג'דל לשעות ארוכות. משנת 1951 ועד 1982 היה בשרות מילואים. שימש כרס"ר חטיבה 9 בפיקודו של אברהם יפה ומשם צורף אל משה פלד כדי להקים גדוד שריון פיקודי צפוני ובו שרת במשך ארבע שנים. משם חזר לחטיבה 9, השתתף בקרבות בצפון ובסיני ובכניסה לביירות בקיץ 1982.

מספר ספיר כי בקיץ 1946 הוטל על "הרזרבה החיפאית" לסייע באיתור 11 האזורים בהם עתידות הסוכנות וההגנה להעלות 11 יישובים ביום אחד. נבחרו 8 צעירים רוכבי אופנועים ולמפקד המשימה מונה סייר ידוע - "דודקה" מגן. כן יצאו למשימה י' גולדשטיין, ד' ברומבגר, ש' כרמל, ב.צ. רודי, ב' שפיר וח' גולדמן. על האופנועים הותקנו חלקי חילוף, ג'ריקנים עם דלק ומים ומספר כלי עבודה. בפנסי האופנועים הוטמנו ("הוסלקו") שני רימונים ושני אקדחים בכל אופנוע. אחרי כמה שעות הגיעו לעזה והחלו בסיור שנמשך כחודשיים. את האתרים סימנו ביתדות, גלי אבנים וחבלים. בנוסף ציינו על המפה את מיקום הבארות, שבטי הבדואים, דרכים ופרטים אסטרטגיים נוספים. בדיקת איכות המים נעשתה בסיוע שתייה וחלק מהחברים לקו במחלות מעיים וכאבי בטן עזים. בדרך קנו פיתות דקיקות מהבדואים ובלילות התגנבו לחלקות הבדואים ונטלו קני סוכר, ירקות ופירות. פעם, בעת סיור ליד מצפה בית אשל נעצרו בידי הבריטים והתבקשו להציג תעודת זהות. חבריו הצליחו לשכנע הבריטים שהם בתנועת נוער "הצופים" ופתאום מאחד הפנסים התגלגל רימון על הכביש. סכנת המעצר בידי הבריטים הפכה למוחשית ביותר. ספיר זינק לעבר הרימון, כיסה אותו בכובעו וכך ניצלו ממאסר ממושך.

ב-20 בדצמבר 1947 הועבר ספיר לנגב כתגבורת לגדוד השני שסבל מהתנכלויות של הבדואים בעיקר בקו המים. מחלקתו שובצה לקיבוץ "משמר הנגב" וצורפו אליה כמה חיילים "מהמשמר הנע". מתוך יחידה זו צמחה אט אט, יחידת "חיות הנגב" עליה נספר בהמשך. תחילה סיירו על הקו בין ניר-עם לחצרים עם טנדר פתוח ובהמשך קיבלו משוריין ונשק נוסף. ספיר היה לנהגו של "הג'יפ הלבן" משום שהחזיק ברישיון נהיגה בריטי והוא ליווה את שיירות האספקה לנגב. באותה עת הוא הוצמד לצרכי אבטחה לישראל ליברטובסקי שניהל את הנחת הקו מטעם "ההגנה". בקרב עימרה נפגע הג'יפ הלבן וספיר חזר לפלוגתו ב"חיות הנגב". ספיר הפך לחייל מבוקש היות שדיבר ערבית רהוטה והמפקדים לקחו אותו לכל פגישה עם מכובד או שיח' בדואי ממנו היו זקוקים לאישור מעבר בשדותיו עם קו המים. הוא היה שותף לאיתור דרך עוקפת ממזרח לכפרים ברייר וחוליקאת, דרכה נפרץ המצור על הנגב מזה עשרה חודשים. ב-12 באפריל תקף את עם מחלקת "בארי" את מחנה "חיל השחרור" של הוועד הערבי העליון בשדה התעופה שליד עזה. היחידה צורפה "למבצע פלשת" וכללה ארבעה עריקים בריטיים שהביאו עמם נשק וניסיון. "חיות הנגב" פסקה מלהתקיים כיחידה עצמאית וספיר עם חבריו הועלו לזחלמ"ים בפיקוד שמחה שילוני. משום שהלכו בלבוש מרושל, לא הסתפרו ולא התגלחו נראו ספיר וחבריו כחיות ואז דבק בהם הכינוי "חיות הנגב". הם ציירו לעצמם סמל (תג יחידה) ובמרכזה גמל ונשאו אותו בגאווה.

גירסת ספיר לשם "חיות הנגב" שונה במקצת. יום אחד הציע לפיקוד החטיבה, כלומר לנחום שריג, לפגוע במשך יום תמים בגמלים ומקנה של כל בדואי שנתפס מחבל בקו המים. ספיר סבר שהבדואים לא יעמדו בכך ובזאת תפסק תקופת החבלות. נחום שריג, איש קיבוץ והפלמ"ח, רתח מזעם על ההצעה, טען שיש לנהוג במוסריות כלפי הבדואים וכלפי בעלי החיים ודרש את סילוקו של ספיר מהחטיבה. בצאתו מאוהל המח"ט פגש ספיר במקרה את חיים בר לב שאישר לו בחשאיות את הפעולה. לטענת ספיר בסיוע שתי חוליות הרגו במשך יום אחד ארבעה עשר גמלים, שמונה סוסים, שבעה חמורים, וכן ארבעה כבשים שנלקחו לקומזיצים באוהלי היחידה. הבדואים הוזהרו שאם תמשכנה החבלות ימשך הרג בעלי החיים וראה זה פלא - לטענת ספיר, שקט השתרר לאורך הקו עד תום המלחמה. כלומר לדעת ספיר, שם היחידה נקבע עקב הצלחת הרג בעלי החיים השייכים לבדואים.

ראשי הוועד הערבי העליון שישבו בחברון התנגדו למכירות הקרקע ליהודים שביצע השיח' אל-הוזייל וזעמו על היחסים הטובים שנקשרו בינו לבין היהודים ולקיבוצי הסביבה. הוועד החליט להעמידו לדין והשופט קבע לו גזר דין מוות. במפקדת ההגנה הוחלט לאבטחו ביום ובלילה מפני רוצחים העלולים להגיח מהרי חברון. "דודקה" מגן קיבל הוראה לאבטח את השיח' ונקבעו 6 לוחמים וביניהם ספיר לשמור על השיח' ובני ביתו ביום ובלילה. לבסוף נתפס איש כנופיה שנשלח לרוצחו מחברון והחלו לחקור אותו על שולחיו. הרוצח סירב לדבר וחזר כל הזמן על המשפט: "אני נלחם ביהודים למען האומה הערבית". הוא עונה קשות במשך כמה שעות וגופו לא עמד בסבל עד שנפטר. רגע לפני מותו הסגיר את שמות שולחיו ומגוריהם. יכולת עמידתו בפני שוביו הרשימה מאוד בזמנו את אנשי הפלמ"ח בנגב וגרם אצלם לזעזוע רעיוני-התנהגותי.

שבט התארבין, שהיה פרוש על פני מרחב גדול בנגב וסיני פגע ללא הרף בקו המים, הציב מארב לאנשי הפלמ"ח, גנב רכוש ונשק ואף מיקש את הדרכים. את הנשק והגיבוי קיבלו מהוועד הערבי העליון בסניפו במצרים. במקביל המשיכו בהברחת סמים שהיה לפרנסה חשובה עבורם. לבסוף הגיעה הוראה ממטה חטיבת הנגב לגרשם אל מעבר לגבול המצרי. מפאת מחסור בנשק (כך מספר ספיר) הוחלט להצית את האוהלים והרכוש ובכך לגרום להם לנדוד מערבה ודרומה. ואכן אלפים נסו על זקניהם וטפם לגבול המצרי. ברור שפעולה מעין זו תלווה בטרגדיות אנושיות. ידוע הסיפור על האם שהיניקה את בנה, ניסתה להתגונן באמצעות השפרצת חלב התינוק לפני הלוחם וסופו שנורתה בסטן של החייל המבולבל והנעלב. המעשה הנתעב פורסם בחטיבה וגרם לסערה. במהלך הגירוש נטבחו מאות בהמות ואף נרצחו מספר בדואים מהם כאלה הידועים בפעילותם כנגד קו המים והקיבוצים הצעירים. לאחר חודש הוחלט לגרש את פלג השבט ערב אל-עזזמה שהציקו לחלוצה, עלומים ורמת הנגב באותה השיטה. השבט נבהל מהשריפות שפרצו וברח על אנשיו ורכושו המועט לקדש ברנע ומאז פסקו ההצקות. במקביל, מזכיר ספיר את ניסיונו לרכוש אלף כלי נשק מסוג קרבין לאחר שהצבא האמריקני הוציאו מכלל שימוש וזאת באמצעות עיתונאי אמריקני שראיין אותו. סוכם שדודו של ספיר (שנמצא אז בארה"ב) ישלם את העסקה ועל המשלוח יהיה כתוב חלקי חילוף לטרקטורים. כלי הנשק שיועברו יורכבו וישופצו על-ידי ההגנה בארץ. רבים מלוחמי הנגב ביקשו לרכוש את הקרבינים והביאו לספיר מוצרי מזון כתשלום מראש עבור הסחורה העתידית. לאחר שקיבל הודעה מנמל חיפה על הארגז הגדול שהגיע מארה"ב הצטופפו מאות לוחמים במשמר הנגב ממתינים לקבל את הרובים אולם מה רבה הייתה ההפתעה עת נפתח הארג ונמצאו בו... שמיכות עבות של המארינס, מאות חליפות עשויות צמר וכן תחתוני גטקס עבים. העיתונאי זכר את לילות הכפור בנגב והחליט שמשלוח ביגוד חם עדיף על רובים. עוד עסוק היה ספיר באותה עת בתפיסת שיירת משאיות המזון שיצאה בתאריכים קבועים מעזה ללוחמים המצריים בנגב. עשרות פעמים נתפסו השיירות, התפתחו קרבות עם הכוח שאבטח את השיירה והמזון שנתפס, חולק ליישובים הנתונים במצור כבר חודשים רבים.

כולנו זוכרים את ספרו המרגש של מאיר שליו על היונים כאמצעי קשר בעתות מלחמה. ספיר הוזמן על-ידי נחום שריג למפקדת החטיבה וניתנה לו פקודה להכין שובך יוני קשר בכל קיבוץ במרחב משום מחסור במכשירי קשר. נמצא תקציב וספיר יצר קשר עם נגר מגדרה שהכין לו שובך תקני על-פי שרטוטיו. לאחר שהשובכים הוכנו קיבל ספיר משאיות והוביל את השובכים אחד למשמר הנגב והשני לגבים. בכל קיבוץ הוא מינה שני חברים שלימדם איך לאמן את היונים. עתה נותרה הבעיה - הבאת היונים. הוא קיבל כמה זוגות גוזלים ממייג'ור ברנרד ששהה באותה עת בנגבה, כן קיבל כמה גוזלים (של יונים ממוצא בלגי) מגן החיות בתל אביב, וכמה זוגות גוזלים מהשובך הגדול של "ההגנה" בגבעת ברנר. כך ייעד 15 גוזלי יונים לכל שובך. האימונים נעשו בידי החברים על-ידי הפרחתן ממרחקים שונים בעת פעילות מבצעית לאחר שנקשר אל רגלן פתק או הודעה אחרת. כעבור מספר חודשים היו כל הגוזלים (שהפכו ליונים צעירות) מאומנים לחזור לשובך שלהם בטווחי הנגב. למרות המאמצים וההשקעה הכספית נחל הרעיון אכזבה - עד שנגמרה הכשרתן של היונים - נסתיימה המלחמה. לעומת הישג זה הסתכסך ספיר עם המח"ט שריג בעניין הריגתו של המתנדב היוגוסלבי-מוסלמי שהדריך את הפורעים הערביים באזור בין נגבה לאשקלון. שמעו יצא למרחוק כאיש גדול מידות וכרוצח אכזר. ספיר תפס אותו ואת מלויו יום אחד מסתתרים במעביר מים והשחיל רימון למקום המסתור, הרג את היוגוסלבי והביא את ראשו הכרות לנחום שריג שישב באותו זמן במטה החטיבה בניר עם. במטה ישבו ליד שריג קצין המבצעים החטיבתי חיים בר לב וישראל ליברטובסקי מנהל מטעם "מקורות" את פעולות הנחת קו המים בדרום. שריג נחרד למראה הראש הכרות והחל לשאוג על ספיר וטען שהוא רוצח ופושע אינו רוצה לראותו יותר בחטיבה. בעת יציאתו חפוי ראש ממתחם המפקדה, פגש ספיר את עזר ויצמן שביקש לראות את הראש והגופה ואף אמר לספיר בלחש - כל הכבוד. מעודד מעט מכך, המשיך ספיר וטמן את הראש באחד מהוודיות בסביבה בתחושה שהמטה לא העריך את חשיבות פעולתו.

בהמשך הספר כתב ספיר על השתתפותו בקרב עימרה הראשון במאי 1948, על כיבושי הכפרים ברר, חוליקאת וכאובה, על התקפה שבוטלה על עירק סואידן, על חלקו בפינוי קיבוץ יד מרדכי והקרב עם המצרים במאי 1948. פרשה מלבבת היא הצטרפותו של בריטי ("מלח") לחיות הנגב ועל מעלליו. המלח אף כתב את ההמנון של "חיות הנגב" שנכתב באנגלית והמתחיל בשורות: We the boys of Hayot Hanegev Marching to Victory..... וותיקי היחידה נהגו לשיר אותו במפגשיהם לאחר המלחמה. בהמשך זיכרונותיו יש פרטים על סוללת התותחים של בית חנון. פרק קטן מזיכרונותיו מספר על שאירע בעת המתקפה על מצפה בית אשל. מצבו של המצפה היה בכי רע וכוחות ישראלים נכנסו אליו חמש פעמים בלבד במהלך המצור הארוך כדי להביא אספקה כללית, נשק ותחמושת. המצפה עמד תחת איום מתמיד והתקפות קשות מצד ערביי חברון ומצד הצבא המצרי. ספיר שמר על קשר עם מוכתרים בדואים מימי רכישות הקרקע ומהם נודע לו על משתף פעולה עם "ההגנה" העומד להביא תחמושת למכונת הירייה "שוארצלאוזה" שהוצבה בבית הביטחון במצפה. יחד עם מוכתר המצפה הם יצאו בלילה אל מחוץ לגדרות לקבלו והובילוהו קשור בעיניו למצפה. בדרך נתקל במזרעה ורגלו שתתה דם. משתף הפעולה קיבל טיפול ושאל מה הדבר שנתקל בו. ספיר אמר לו ברצינות גמורה "כי נתקלת במכונת ירייה גדולה במיוחד בעלת 12 קנים והיא מתוצרת ארה"ב". הסיפור עשה חיש מהר כנפיים במאהלים ואף הגיע (בהגזמה גדולה) לידיעת ערביי חברון שהחליטו לדחות את ההתקפה המתוכננת על בית אשל בשל מכונת הירייה הנוראית. נראה "שהשמועה" עשתה את שלה ועד סוף המלחמה לא יצאו התקפות על בית אשל מכיוון חברון.

"חיות הנגב" קיבלו את תפקיד הפריצה מצפון בעת כיבוש העיר במסגרת מבצע "יואב". על כוחותינו מספר ספיר, ניתכה אש תופת. מפקד היחידה, המ"פ שמחה שילוני, קיבל מטוס סיור על-מנת לחפש פרצה בחומות העיר ולחדור אליה ללא אבדות. המקום היה בקרבת בית הקברות הנוצרי ואל "חיות הנגב" הצטרף "הקומנדו הצרפתי" בפיקודו של הצרפתי טדי (דה פרה) איתן. בסיוע חייל בריטי שערק (קיט) והתמחה בתותחים, הפעילה היחידה תותח שלל כנגד הכוח המצרי ושיתקה אותו. המצרים ברחו לכל עבר. לאחר מכן הפנה קיט את התותח לכיוון מפקדת הכוחות ואף היא נפוצה לכל רוח. בעת הפריצה לעיר נלקחו שבויים מצרים רבים שרוכזו במסגד והם נמסרו לשליטת המשטרה הצבאית. לאחר מכן נכבשה כל העיר ללא התנגדות מרובה. בתנופת המלחמה המשיכו "חיות הנגב" והקומנדו עד למשלטי התמילה. שם נהרגו 2 אחיו של מתנדב מהקומנדו הצרפתי. הוא נתקף בטירוף, חזר לבאר שבע, עלה על המסגד למגדל המואזין ומשם שלשל שני רימונים למרכז קבוצת השבויים שישבו בחצר. המעשה הביא למותם של כעשרים חיילים מצריים ולפציעתם של רבים אחרים. משם, יצאו שתי היחידות בפיקודו של גרשון דובנבוים ("דמבם") לכיוון גשר דהריה במגמה לחסום את תנועת הצבא המצרי לנוע לכיוון בית לחם. בקרב זה נהרג "דמבם והמשורר אבא קובנר הנציח את זאת בשירו שהתפרסם בספר "פרידה מהדרום". עוד סיפר ספיר על כיבוש חזעל'ה וחלוצה וכן על מעללי היחידה בדרך לכיבוש אילת. היחידה חשבה בשנת 1950, להתיישב בבאר שבע ולהקים בה מפעלים ונוהל משא-ומתן עם המושל הצבאי מיכאל הנגבי אך בשל יריבות בין המפלגות ובין המפקדים הבכירים לא יצאה תוכנית זו לפועל.

זיכרונותיו של היחיד מהקרבות, כשהוא אינו מחויב לאידאולוגיה מסוימת או יחידה מסוימת או נראטיב מסוים, מגלים אירועים שבדרך כלל לא מוזכרים "בסיפור הגדול" או שמוזכרים בשוליים בלבד. חשיבות ספרו של ספיר היא בעובדה שאינו מסתיר את תופעות הלוואי שדבקו גם באנשי הפלמ"ח שהקפידו בדרך כלל על שמירת מוסר מלחמתי גבוהה והוא לא מסתיר תופעות (רצח, עינויים, שריפת רכוש, הריגת בעלי חיים ועוד), שייתכן שבאותו זמן "עברו תחת הראדר" ונחשבו לבלתי נמנעים במהלכי הקרב, אלא שבראייה של היום – ודאי שלא היו מקבלות את ההגנה בצורת השתקה, הסתרה או הצדקה והיו זוכות להתייחסות משפטית-מוסרית על מלוא משמעותה.