חוק יסוד הכנסת אוסר על מועמדתם של בודדים ומפלגות לכנסת אם הם שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטיות. שאלתי עצמי איך זה מסתדר עם הצהרות ברורות של מועמדים לכנסת, בראיונות ובמצע, השוללים את קוימה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ופניתי להחלטות של בית המשפט בעניין.
הגעתי לדעתי לפסקה המכוננת בפסק דינו של השופט
אהרן ברק בשנת 2003, שם קבע שהפרשנות לסעיף הנ"ל בחוק יסוד הכנסת חייבת להיות מינימליסטית על-מנת שלא לסתור זכויות אזרח אחרות. ברק מסביר גם מה זה מינימליסטית ואומר: בקשר ל"מדינה יהודית": "במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית".
ומכאן ודאי ניתן להסיק, שמי אשר מתנגד לזכותו של כל יהודי לעלות למדינה (חוק השבות), ומי שמתנגד לרוב יהודי בישראל (התנגדות לשיבה או לכל שוויון/איזון בין זכות העלייה ליהודים ובין זכות ההגירה של ערבים לישראל), אינו אמור לכהן בכנסת. וודאי שאין להשתמש ביד שלו על-מנת להקים ממשלה, שתהיה תלויה בו ובקולו.
ועל-מנת לסיים עם הוויכוח הפשוט הזה אין צורך להפליג לתמיכה בטרור של חלקים מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת. די לנו במסקנה הברורה שהם שוללים כעת את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ועל-מנת לתקן את המצב הזה, ולקבל "הכשרה" ציבורית, עליהם לומר בקול ברור, כולם ביחד וכל אחד לחוד, שהם מקבלים את הגדרתו המינימליסטית של השופט ברק ככתבה וכלשונה, יכלילו את קביעתו המינימליסטית של השופט ברק במצע הרשימה המשותפת לכנסת, תוך ביטול כל הסעיפים הסותרים את קביעתו המינימליסטית של ברק.
ואינני מדבר לימין. הימין אינו רואה בהם שותפים כל עוד סכסוך הדמים נמשך וכל עוד הם תומכים בגלוי בצד השני. אני מדבר את השמאל, אנשי המשפט והצדק (לכאורה), אשר נתונים משקל רב (ולטעמי עודף) לכל מילה הנאמרת בבית המשפט. הם ודאי חייבים לתת משקל רב לאותה הגדרה מינימליסטית של ברק, ולהתעקש על קיומה בנוגע לכל שותף פוליטי פוטנציאלי של מנהיגי השמאל.
