קורט טוכולסקי נגלה לי בחלום. קוּרְט טוּכוֹלְסְקִי (9 בינואר 21-1890 בדצמבר 1935), עיתונאי, סטיריקן וסופר יהודי גרמני, אשר שיקף את המאורעות הקשים בימי רפובליקת ויימאר הגרמנית בטורו האישי הנוקב. טוכולסקי, יליד ברלין, היה אחד העיתונאים החשובים ביותר ברפובליקת ויימאר. טוכולסקי הגדיר עצמו כדמוקרט ופציפיסט והזהיר מפני נטיות אנטי דמוקרטיות בפוליטיקה, בצבא ובמערכת המשפט של ויימאר. כשאזהרותיו נעשו למציאות והנאצים עלו לשלטון בשנת 1933, נשרפו ספריו בפומבי לאחר שהוגדרו כ"אמנות מנוונת". טוכולסקי איבד את אזרחותו הגרמנית, וב־19 בדצמבר 1935, בכפר הינדאס בשבדיה, לקח מנת יתר של כדורי שינה. הוא החזיר נשמתו לבורא יומיים לאחר מכן.
בחלומי ישבנו במין קברט ויימארי־ברלינאי כזה באחד מבנייני הבאוהאוס של אלנבי (סגנון הבאוהאוס שהפך למעין סמל ליופייה של תל אביב התפתח בוויימאר). על הבמה מאחורינו צהל דראג קווין בשמלת קשקשים כסופה לצלילי השיר "מיקי סכינאי" של קורט וייל. טוכולסקי, כוס שנאפס בידו האחת וסיגר כבוי בשנייה, הרביץ בי דברי תוכחה ארוכים בטענה שיבוא יום, כאשר ישראל תעמוד בפני דין ההיסטוריה, אף אחד לא יזכור את הטורים שלי כ"נוקבים" או בעלי משקל כלשהו ביחס למאורעות הקשים של קיומנו כאן.
התעוררתי שטוף זיעה קרה מחלום הבלהה. מחיתי בגב כף ידי את אגלי הזיעה שנתלו על מצחי ושכבתי כך על מיטתי הרחבה, קו דק נמתח אצלי בין שינה לקימה. נתתי מבט חטוף בשעון הדיגיטלי של מכשיר הטלפון הסלולרי והבנתי שישנתי פחות מארבע שעות. לא יכולתי לחזור ולישון. ידעתי שיריית הפתיחה של חגיגות ה-100 של תל אביב כבר נורתה. תל אביב חוגגת 100 שנה ודווקא אני, שתל אביב היא אולי הגיבורה הגדולה היחידה של כל כתבי, לא יכול להשתתף בשמחה. למען האמת, כל החגיגה הזו מזכירה לי את מסיבת המוות של דן בן אמוץ; כולנו יודעים שהעיר הזו מתה אבל אנחנו לא נפספס את ההזדמנות לחגוג.
בוויימאר גם לא הפסיקו לחגוג. אלמלא הנציונל־סוציאליסטים שהפסיקו - תוך הפעלת לחץ פיזי לא מתון - את אורגיית הענק הוויימארית, החגיגה הייתה נמשכת. לא נפסיק לשיר. למה שנפסיק? למה מה קרה?
חשבתם שהמצאנו את ההדוניזם? חִשבו שוב. הנהנתנות (הדוניזם) היא תמצית תפיסתו המחשבתית של הפילוסוף היווני הקדום, תלמידו של דמוקריטוס, אפיקורוס. אפיקורוס ראה את תכלית חיי האדם כחיפוש אחר ההנאה והימנעות מסבל. הוא סלד מרדיפה אחר כבוד, כסף וסיפוק מיידי, שנתפסו בעיניו כאמונות שווא ממש. את האושר האמיתי ראה אפיקורוס כפונקציה של חיים פשוטים, צנועים וישרים. הנהנתנות של אפיקורוס היא בעיקר רוחנית, צמאה לחוכמה. מה לזה ולעולם הקוק, החגיגת וה"אח־שלי־גיבור" של הזיזי טריפו, המנטל, הלאנדן, הדאדא? מה לזה ולעומר גרשון? מה לזה ולנובורישיות האלימה, הבהמית, שהשתלטה על תל אביב?
"בתל אביב יש מקומות שנראים כמו חאן יונס" (יצחק רבין)
תל אביב תמיד נכללה (או הכלילה עצמה) במשוואה הבאה: לונדון היא לא אנגליה, ניו-יורק היא לא אמריקה, תל אביב היא לא ישראל. בתופעה מקומית זו אף דבק הכינוי מדינת תל אביב. לפני כחמש שנים הוקמה קבוצה של פסאודו אישים מקומיים, כמו איש המחשבים אלי זבולוני, הקומיקסאי המנוח דודו גבע ואחרים, שממש הרכיבו אידיאולוגיה אוטופיסטית שלמה על הנושא (ראו כתבתה של רונה קופרבוים, "תחי מדינת תל אביב", שהופיעה ב"העיר" ב־8.5.03), עם הצעות לכסף בשם דנרו וסיסמאות ברוח "שתי גדות לירקון". מדינה או לא מדינה, תל אביב הפסידה במשוואה הזו.
לרגע קצר בתולדותיה אכן היה נדמה שהיא אלטרנטיבה שפויה, ליברלית, סובלנית, דמוקרטית, חילונית, מערבית וכו' לישראל הלאומנית, הבהמית, הגזענית, האופורטוניסטית. אבל הרגע הזה נגמר. איך כותבים הצעירים היום בהודעות האס.אם.אס שלהם? חחחח. בעבר צוטט המשורר הפלשתיני המנוח מחמוד דרוויש באומרו משהו בנוסח "תל אביב היא עיר פוסט מודרניסטית המוקפת בעם בעל השקפת עולם של ימי הביניים". אבל הפוסט מודרניות הזו של תל אביב היא בעוכריה. היא כנראה שהתירה את כניעתה של תל אביב לנבערות, לבהמיות, לוולגריות, לאלימות, לפשיזם, לגזענות, לגסות הלב והרוח של הישראליאנה. חחחח.
תל אביב של סופי השבוע היא עיר אלימה שאנשים נוהגים בה כמו מטורפים, מתקוטטים, דוקרים, מסתממים כמו חזירים בברים ובמועדונים, מחפשים רק לפרוק את כל התסכולים שנצברו בהם במהלך השבוע באופנים אלימים שונים: אם במין חייתי, שלוח רסן, חסר כל כבוד לגוף האנושי, נטול עכבות; או באלימות פשוטה, טובה וישנה. תל אביב היא עיר שלפני 25 שנה 400 אלף איש מתושביה יצאו להפגין על טבח סברה ושתילה. ותל אביב היא עיר שנהג מונית ערבי נרצח בה על-ידי יהודי לפני שנה, ואף אחד כבר לא מקים קול צעקה, אפילו לא קול ענות חלושה, כשהיהודי הזה נפסל למשפט עקב אי שפיות. אי השפיות הזו שלו כנראה פשטה בכולנו.
ומה לנו כי נלין על שר החוץ החדש של מדינת ישראל, אביגדור איווט ליברמן? הוא המייצג הנאמן ביותר של ישראל. ואין הדבר מתמצה רק בדעותיו. כל ילד יודע לצעוק "מוות לערבים" במגרשי הכדורגל. ליברמן - בבהמיות שלו, בוולגריות, במאכריות, בקרימינליות, בקומבינטוריות, באי ידיעת העברית וברצון העז שלו לא לצאת פראייר - הוא הייצוג הנאמן ביותר של הישראלי הממוצע. ליברמן ובובליל מייצגים גם את תל אביב.
"אני אומר: אלה חיות עם ריח מיוחד למדי/ ואני אומר: אין דבר, אני גם" (ברטולט ברכט)
לי אין טלוויזיה. זאת אומרת, יש לי מסך ויש לי די.וי.די וזהו. לא יס ולא הוט. לא ראיתי תוכנית ריאליטי אחת מימי ואיני מתכוון לראות. מה יש לי עם בובליל? ומה יש לי עם שפרה? איני יודע איך הם נראים וסביר להניח שלא אזהה אותם ברחוב. יכולתי למצוא אלף סיבות פוסט מודרניות לאהוב את זה (כפי שעשו רבים מחברי), אבל מה לעשות, אני אנכרוניסטי ואני שמרן. מעדיף אופרה. או לשבת בבית עם סרט של ברגמן או טרקובסקי וספר של גרהם גרין. מוזיקה של פרוקופייב, מקסימום אלבום חדש של פיט דוהרטי. ממש ככה.
ואני אפילו לא מתבייש להודות בזה. רבים מחברי, בחדרי לבם, שונאים את הריאליטי וכל היצירה המקומית המנוונת שמציפה את ערוצי הטלוויזיה המסחריים. כולם יודעים שהדבר מעמיד בפנינו מראה מאוד מכוערת של עצמנו. כולם יודעים שהדבר הזה מטמטם אותנו ועוזר לשלוח אותנו להרוג ילדים פלשתינים. כולם יודעים שהריאליטי שלנו הוא מה שהיה הלחם והשעשועים לרומא המנוונת. כולם רוצים לראות דם ורוצים שיהיה להם מה לאכול. מה, לא צריך להתפרנס? וכך יוצא שרבים מחברי ומכרי, תל אביבים, אינטלקטואלים -משכילים, שמאלנים כאלה, שינקינאים כאלה (אני חייתי בתקופה שלמונחים האלו הייתה עדיין איזו משמעות, לפני שרוקנו לגמרי מתוכנם), אנשים עם שמות משפחה כמו פלדמן, שניר, הורוביץ, ויזלטיר וכדומה, בנים לאליטות הישנות, אנשי שמאל רדיקלי - מוצאים לעצמם עשרות צידוקים אידיאולוגיים ומיני תירוצים פסיכולוגיסטיים פשטניים למה, בעצם, זה משהו טוב, הריאליטי הזה.
"קורים שם דברים מאוד מעניינים, תדע לך", הם אומרים לי בכובד ראש, כף ידם מגרדת את הסנטר בתנועה המעידה על מחשבה מעמיקה, שרלוק הולמסית כמעט. ואז, חמושים במיטב הארסנל הרציונליסטי שניסחו לעצמם במטרה להצדיק את מעשיהם הנפשעים, הם רצים ומביימים, ממציאים פורמטים, מייבאים פורמטים מחו"ל, מביימים עוד קצת, מצלמים ומפיקים את "האח הגדול", "הישרדות", "המירוץ למיליון", "נולד להשמין" וכו'. למה מה, הם פראיירים? גם הם צריכים להתפרנס.
זכור לי משפט שהופיע בראש הטור "השער האחורי" של עוזי וייל, כשאהוד ברק ומפלגת העבודה ניצחו ב-99' בבחירות: "הלכנו, קראנו קצת שירה, ראינו קצת קולנוע אירני, וחזרנו... (האליטות הישנות)". אני זוכר שכשאני וחברי הקרובים קראנו את זה אז, התמוגגנו מצחוק. אז, באותם ימי תום רחוקים, בעידן שכולו תמימות וזחיחות הדעת, בתור בנים של האליטה הישנה, מרדנו בכל מאודנו בדימוי הזה, ועוזי וייל קלע בדיוק להשקפת עולמנו בביקורת העצמית וההומור העצמי הנשכני שלו. היום, אם בעל טור מקומוני כלשהו היה כותב משפט כזה, הייתי בוכה מהתרגשות. בטח אם הייתי מאמין שזה גם נכון. כן, אני לא מתבייש להגיד את זה, אני מתגעגע לאליטות הישנות. אני מתגעגע לתל אביב של פעם.
"יש יותר שינקינאיות ברמת אביב, ברמת השרון, ברעננה ובכיכר המדינה מאשר בשינקין" (יורם קניוק)
בהערה שמספרה 302 לשער "החזית התקשורתית" בספרו המונומנטלי של פרופסור עוז אלמוג, "הפרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית", נכתב: "בשנות ה-80 וה-90 הייתה תל אביב לסמל של קוסמופוליטיות שערכיה שונים מערכי התרבות הציונית...". בשער הזה של הספר מושם דגש ניכר על התפתחות העיתונות המקומית (או המקומונית), ואיך השפיע ז'אנר ז'ורנליסטי זה בשלוחתו התל אביבית על יצירת המיתוס הקוסמופוליטי של תל אביב.
עיתון "העיר" באותן שנים קדמוניות היה נושא הדגל של מדינת תל אביב החופשית. ב־1985, כשעיתון "העיר" חגג חמש שנים להיווסדו, פירסם דורון רוזנבלום רשימה יפה על אודותיו בעיתון "כותרת ראשית", ואביא כאן רק מובאה קטנה מתוך דבריו היפים: "'העיר', מיד עם הופעתו, הסתער במרץ ובתנופה של מהגרים־מערים־אחרות על הגדרתה והמצאתה של תל אביב ענקית, כרכית, אמנותית, עיר אורות וחטאים ותיאטראות, עיר מנהטנית, פריזאית, עיר תל אביבית פי כמה מתל אביב עצמה, שהרי בסופו של דבר, האדם אינו אלא פרובינציאל של מקום הולדתו, והוא איש העולם בעיר שהוא בודה לעצמו...". יכול להיות שיש צדק בדבריהם של הציניקנים והאיבר חוכמים. אני בדיתי לעצמי תל אביב שכזו במוחי הקודח, והיא הייתה בעיני הטוב שבכל העולמות.
הורי, שניהם תל אביבים, אם מלידה ואם מינקות, אבל אני הגעתי לכאן כתושב קבע (מאילת ולאחר חניה ארוכה בהרצליה) רק באמצע שנות ה־90. הו, איזו עיר שיוויתי לעצמי בעיני רוחי, ואיזו עיר נפרשה לפני כשלראשונה באתי בשעריה; עיר שבה חמי רודנר ויזהר אשדות יכלו לסחוב אותי, פישר בן 19, שיכור שדוד בארבע לפנות בוקר, כל הדרך מהגלולה הביתה. עיר שבה היינו קוראים שירה בפאב הארטיפוס בפלורנטין של חגי אבירם ואז, כשלא היינו מסוגלים ללכת הביתה (שוב, מפאת שכרות וכו'), היינו נשארים לישון אצל חגי בדירה הקטנה שבנה בעצמו מעל לפאב שלו (שגם אותו כמובן בנה בעצמו). עיר שבה 400 ילדים בחליפות צמודות ואייליינר שחור מתחת לעיניים היו נאספים פעם בשבועיים ורוקדים לצלילי הבריטפופ במסיבות הגלורי נייטס במועדון הגולם, ועוד 1,000 שינקינאים חייכניים היו רוקדים ומתגפפים עד חמש לפנות בוקר במועדון הצמוד לגולם, אלנבי 58. אז זה היה אלכוהול, קצת גראס, מקסימום איזו אקסטה שגורמת לכולם להתחבק באופן אידיוטי אך לא מזיק. כל זה קרה הרבה לפני הקוק והדקירות של מתחמי הנמל ויד חרוצים. תל אביב הייתה עיר שאכן, נדמה היה שהיא בלתי ניתנת לעצירה, שאי-אפשר להפסיק את החגיגה שלה.
אני לא רוצה ליפול כאן למלכודת הנוסטלגית. באמת שלא. ויכול להיות שסתם הזדקנתי אבל היום, כמעט בכל אחד מניסיונותי הנואלים לצאת לבלות בשנה וחצי האחרונות, נתקלתי רק בסחי, מיאוס וגועל נפש כללי. היום העיר הזו נשלטת לא על-ידי "מלכי חיי לילה" אלא על-ידי נסיכי מדמנה ודוכסי פרשודנה. העיר העברית הראשונה לא צריכה לחגוג יומולדת 100. מוטב לה שתציין בשקט את שקיעתה.
כאמור, תל אביב שאני הכרתי נעלמה. זו המיתולוגית של שנות ה-60 ממילא קיימת רק בסרטים של אורי זהר (ובינינו, יהיו שיגידו שכבר אז היא לא הייתה מי יודע מה). אבל תל אביב שאני גדלתי בה - זו של שנות ה־90 העליזות, היצירתיות, הפרועות באופן תמים, נערי - נעלמה לבלי שוב.
תל אביב ההיא נסתלקה מן העולם. למעט אי אלו שכיות חמדה, אי אלו איים קטנים של שפיות, של אחווה, של נימוס, של תרבות, של דרך ארץ, של חדוות יצירה, של מחאה פוליטית וחברתית, למעט הריף ראף או הקנטינה בלילות הטובים שלהם, למעט האוזן השלישית וקרמבו רקורדס, העיר הזו גמורה, כנועה, מובסת.
הבובלילים, הפנינות טורנה והליברמנים הם פרי הבאושים שלנו, הגלמים שקמו על יוצרם, הפרנקנשטיינים שיצרנו במו ידינו (או לפחות שנתנו להם במה), קמים עכשיו ומכים אותנו, הגננים.
ואם מי מכם חושב שהתברגנתי או שנעשיתי צדקני ומוסרני, אז שיחשוב. הרי אני האחרון להטיף נגד שימוש בסמים או נגד סקס חופשי. כולם יודעים מה העבר שלי ומעולם לא טרחתי להסתירו. עשיתי סמים עם אסי דיין ועשיתי סמים עם גנגסטרים רוסים. השתתפתי בכל מני אקספרימנטים מיניים והעברתי לילות רבים במועדונים וברים שונים ובכל מיני דירות שאין לי מושג איך הגעתי אליהן. הייתי שם, כמו שאומרים. אבל כל זה נעשה אצלי ואצל חברי מתוך איזו סקרנות תמימה, מתוך רצון להרחיב אופקים מסוימים ומתוך רצון להשתחרר ממה שדורון רוזנבלום כינה בכתבה המצוטטת מעלה, "הסטגנציה הציונית".
היום אני נמצא במקום אחר, שונה לגמרי. יכול להיות שזו הסיבה שבעטיה מצב הדברים נראה לי גרוע כל כך. מצד שני, איך תסבירו את העובדה שכמעט כל חברי, רובם אנשי בוהמה, יצירה ולילה, חוזרים ואומרים לי דברים כמו "אין יותר שום מקום נורמלי ללכת אליו בעיר הזו עכשיו", וכיוצא באלו אמירות שאינן משתמעות לשתי פנים. גם הם יודעים שהפסדנו. כולם יודעים.
יכול להיות שמדינת תל אביב מעולם לא הייתה קיימת אבל, מה שבטוח, מדינת תל אביב הפסידה למדינת ישראל. אני לא יודע אם אצטרף למאיר ויזלטיר עם רובה על גדות הירקון להגן עלינו מפני הפלישה האחרונה, כשהישראלים יחליטו לחסל אותנו סופית. אני אברח כי מבחינתי, אין ממש על מה להגן.
ואין לי בעיה להודות בזה: אני סנטימנטלי ואני רומנטיקן. אני כמו האצילים בסרטים של ויסקונטי: גוססים לאטם לנוכח הקריסה של עולמם הישן, הערכי, האריסטוקרטי. רומנטיקן וסנטימנטלי. העיר הזו חיסלה אצלי את שתי התכונות האלו.
אני מתגעגע לתל אביב הקטנה. תל אביב שלא הכרתי. מתגעגע לתל אביב של גן השקמים, של כסית, של טעמון ושל דיצה כשם שאני מתגעגע לישראל שלא הכרתי של סוציאליזם ציוני, של קיבוץ, של ריקודי הורה ושל מפא"י. כל הדברים האלו נשטפו כמו דמעות בגשם ולא נותר מהם כל זכר. אז מי יבנה יבנה בית בתל אביב? הנובורישים יבנו מגדל עם פועלים ערבים. חלוצים כבר מזמן אין לנו פה.
טינקרבל, מי שהייתה לרגע אייקון תל אביבי אדיר של אמצע הניינטיז (וחברה טובה שלי אז), סמל לשחרור מכבלי העבר, סמל לחירות ולאינדיבידואליזם, עברה לכפר ונעלמה מחיינו הציבוריים. אני מקנא בה. נראה לי שבאחד הימים שעוד יבואו איאלץ לעשות מהלך דומה. אני רק מקווה שזה יהיה בכפר באנגליה או בצרפת. רק לא כאן ועכשיו. לא פה, לא ככה.
