עם חברים כאלה

Ynet דיווח ביום שישי, כי בראיון לרינה מצליח ב"רדיו ירושלים", אמר אהוד אולמרט, ראש ה'מכשלה', כי התפטרות הנה מפגן של חוסר אחריות. בנימה אישית, הוא תיאר כיצד זכה לתמיכה מבני משפחתו ביום, שבו פורסם הדוח החלקי של ועדת וינוגרד. שיאו של גילוי-הלב היה באמירתו, "להתפטר זה לא מפגן של אחריות, [אלא] זה מפגן של חוסר אחריות". לדברי אולמרט, מאז שפורסם דוח הביניים, הוא לא חשב להתפטר. אולמרט תיאר את מה אירע כשחזר לביתו לאחר פרסום דוח הביניים של ועדת וינוגרד. "ודאי שזה לא היה הרגע הכי קל והכי פשוט. הגעתי הביתה בערב, ולא יכולתי להגיד שהגעתי שמח. עליזה [אשתו] אמרה לי ששאול בננו [להזכירכם - משתמט מצה"ל, כמו אחיו], שנמצא בניו-יורק, עלה על מטוס והוא בדרך ארצה - זה כל כך ריגש אותי, כל כך חיזק שיש לך משפחה כזאת במצבים קשים. לא צריך להסתיר את זה, זה לא ביטוי של חולשה. אתה אוהב להתחבק עם אנשים שאוהבים אותך, ולא מעט כאלה עוזרים לי מאוד ברגעים קשים". עם חברים כאלה... אולמרט גם ציין, כי חבריו ו"אנשים שאוהבים אותך, ולא מעט כאלה עוזרים לי מאוד ברגעים קשים". כידוע, זו תמיכה הדדית. הוא תמך בהם (עיינו בערך מינוי טומי לפיד ליו"ר "יד ושם", אך לא רק הוא), והם תומכים בו עתה. יד רוחצת יד - כידוע; ואם זה על חשבוננו - מה טוב (המתינו לסיום כל חקירות מבקר המדינה בפרשיות אולמרט). אם לא הבנתם משהו עד כה - כדאי שתעיינו במאמר האחרון של אמנון דנקנר, חברו הוותיק, שעורך את מעריב. "יכול להיות שיהיה ערך ואף כוח להרהור השני לגבי ועדת וינוגרד, דוח הביניים שלה ולגבי המסקנות הפוליטיות הנגזרות מהן, יכול להיות שאפשר יהיה עכשיו, בתוקף ההרהור השני, להירגע ולהרגיע ולהזכיר לעצמנו כי לא נוצחנו, כי יצאנו מהמלחמה עם הישגים בולטים וכי יש עדיין פער עצום בין התחושות בציבור לבין התוצאות האמיתיות של מלחמת לבנון השנייה. ייתכן, מצד שני, שההיסטריה תפסה כמו אש ודברים כבר נתקבעו בדעת האנשים, אבל חובה לומר בקול צלול כי מה שהיינו עדים לו בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועיים שחלפו, היה לא בריא, לא שפוי ולא מועיל לכלום" - חותם דנקנר את מאמרו. כמי שנכשל מרבית חייו בהבנת הנקרא - רציתי הבהרות: על מה מדבר דנקנר, כשהוא מציין, "לא נוצחנו", "יצאנו מהמלחמה עם הישגים בולטים" ו"התוצאות האמיתיות של מלחמת לבנון השנייה"? כפי שאומר הפתגם התנ"כי, "העיני האנשים ההם תנקר?!" רק כשיעופו אולמרט וחבר מרעיו, וניפטר לחלוטין מהם וממורשתם - נוכל להגיד, שלמלחמה בקיץ האחרון היו כמה הישגים. מעז יצא מתוק בקושי... נזכור תמיד את מה שהמיט עלינו "אני לא חושב שבאופן בסיסי אני אדם אחר [בעקבות המלחמה]" - אמר אולמרט - "אני בהחלט מתמודד עם מצבים קשים... אני לא חושב שמשהו בתכונות הבסיסיות שלי וביחס שלי לבני אדם השתנה. אני אדם אופטימי ואני אדם שמח". ודאי שאולמרט נותר שמח. שני בניו לא התגייסו, וגם לא יתגייסו. שניהם אינם נתונים בשום סכנה עקב החלטותיו התמוהות ובגלל כשלי ממשלתו (עיינו ערך ועדת וינוגרד). לעומת זאת, הוא הרס את חייהן של יותר מ-160 משפחות שכולות, ולא נמנה את הפצועים, את הנכים ואת הלומי-הקרב, שהמיט עלינו. בחיי כולם התמהיל בין עצב לשמחה השתנה לחלוטין - שלא כמו אצל ראש מכשלתנו. מגיע לנו הבסיס למשטר אתי הוא הבושה. מאמר חכם, שקראתי פעם, דן באתיקה, ומציע, כי מקבל החלטות צריך להיות מסוגל להופיע בטלוויזיה, כדי להצדיק את החלטותיו. אם החלטותיו מפוקפקות - הוא יתבייש להגן עליהם בפומבי, טען המאמר. אולמרט - כמו רבים מנבחרינו - נולד נכה. חסר לו אבר הבושה. אולמרט אינו אשם, אלא העם היושב בציון, שבחר בו בבחירות כלליות וחופשיות, למרות שלא היה אישיות עלומה. הכל ידעו היטב מי זה אולמרט, ומה עולל עד הנה. לא היו שום הפתעות. זה היה רק לפני שנה, ואסור לשכוח זאת. אולמרט הוא אשמתנו (בעיקר, כשנזכרים, שהוא נבחר ציבור כבר כמה עשורים), ואיני חושב, שמגיע לנו עונש כזה. מחשבה זו עלתה בראשי כשקראתי, שבדבריו למשפחות השכולות בטקס הממלכתי בהר הרצל, הוא ציין - "את ההולכים לא ניתן להשיב, אך הם יהיו תמיד לנגד עינינו. את מעלת קרבנם נוקיר, לאורם נחנך את ילדינו. מופת גבורתם יהיה לנו לשבועת אמונים להעריך, לאהוב ולשמור את המדינה היקרה והטובה הזו ... שנקנתה בדמם של חללי מערכות ישראל ..." שמתם לב - הוא דיבר על הדור הצעיר שלנו - "את ילדינו" - אך לא על הדור הצעיר שלו. כידוע, קל מאוד לשלוח לשדות הקטל ילדים של אחרים כאשר שני בניך חסינים, מפני שהשתמטו מגיוס. אך שוב - הוא אינו אשם. אשמים מי שנתנו לכישלונר החצוף לסיים את דבריו (ממש כמו אלה, שהסכימו לשמוע את המשתמטת דליה איציק פותחת את אירועי יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל בטקס ליד הכותל המערבי, בערב לפני כן). לפי "חוק ההלימה", שפיתחתי למחאת תלמידיי עוד לפני שנים רבות - לכל מכסה יש פח זבל. כנראה, אנחנו ראויים למנהיגותנו הקלוקלת.