האם צריך לשלם על הזכות להקרין משחקים?

ימי המונדיאל מזמנים לבתי עסק התחבטות לא פשוטה: מהו הסיכון שרשות השידור תתבע אותם בגין הקרנת משחקי המונדיאל ללקוחותיהם, אל מול הסיכוי למלא את הקופה במזומן מבלי להילכד בחכה? ברשות השידור לא מוותרים לאף בעל עסק, ואפילו פיצוציות קטנות עלולות להיתבע. הרשות חילקה באופן גס את בתי העסק לשתי קבוצות: כאלה שיארחו יותר מ-1,000 איש למשחק בודד ישלמו באופן חד-פעמי 10,000 שקל, ואילו מקומות קטנים יותר ישלמו סכום חד- פעמי של 5,000 שקל. חלוקה זו, יש להעריך, תגרור הפרות רבות, לפחות מצד בתי עסק קטנים, כמו פיצוציות או מזנונים שמארחים מספר קטן של צופים ומעריכים שהרשות לא תיטפל אליהם. לצד הסכומים שמשולמים לרשות השידור, כל עסק צריך לשלם בין 1,000 ל-14 אלף דולר גם לפיפ"א, הגוף העולמי המאגד 208 התאחדויות לכדורגל. פועל יוצא מהנתונים הוא שהמחיר המינימלי שבעל עסק - קטן ככל שיהיה - יצטרך לשלם, הוא כמעט 9,000 שקל. המחיר המקסימלי של עסק גדול, שבמהלך המונדיאל יבקרו בו יותר מ-20 אלף איש, כמו למשל באיצטדיון או פארק שישדרו את המשחקים על מסכי ענק, הוא כ-65 אלף שקל. אם מביאים בחשבון את עקשנות רשות השידור בגביית אגרת הטלוויזיה, יש סיבה טובה לדאגה לבעלי מקומות הבילוי. בעל פאב מוביל באזור השרון לא נשמע מודאג בימים האחרונים מאימת הרשות. הוא גם אינו מכיר את הסכומים שאותם דורשת הרשות לצורך רישיון להקרין. "אנחנו משלמים אגרה, לא? אני לא מבין מה הבעיה", אמר. במונדיאל הקודם, שנערך בגרמניה ב-2006, ניהלה בעלת הזכויות בישראל, חברת צ'רלטון, מאבק בבעלי העסקים שהקרינו את המשחקים. לדברי אלכס וינשטיין, מנהל מחלקת עסקים בצ'רלטון, החברה הגישה בעקבות המונדיאל יותר מ-500 תביעות, ובנוסף מאות בעלי עסקים הסדירו את התשלום מבלי להזדקק לתביעה. לדברי וינשטיין, יותר מ-90% מהתביעות הסתיימו בפשרה, כשבעלי העסק שילמו סכום מסוים שהוא גבוה יותר ממה שהיו משלמים אם היו מסדירים את הרישיון במועד. "ביורו 2008 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) כבר הייתה מודעות לזכויות היוצרים והיו כ-150 תביעות", מוסיף וינשטיין. הוא מסרב לדווח על סכום הגבייה הכולל מהפרה של זכויות יוצרים. השגת ראיות נגד בעלי עסק מפרים דורשת השקעה כספית וארגון מצד רשות השידור, ויש לשלוח אנשים שיצלמו את ההפרות. ככל שיוכח שבעל עסק הקרין יותר משחקים, סכום התביעה יגדל בהתאם. ניתן להניח שבעלי עסק בפריפריות ובמקומות מבודדים יהיו חשופים פחות לתביעות. מרשות השידור נמסר כי "זכויות השימוש בשידורי המונדיאל במסגרת הקרנה לציבור, לרבות בכל מקום ציבורי כמו פאב, מסעדה או פיצוציה, שמורות בידי פיפ"א והשימוש אסור אלא ברישיון מפיפ"א. גופים שרכשו רישיון מפיפ"א ומעוניינים להשתמש בשידורי רשות השידור, חייבים לשלם לרשות השידור בגין עלויות טכניות. התמחור נקבע בהתאם למספר הצופים הצפוי". דובר רשות השידור הדגיש כי הרשות "גובה סכום סמלי עבור ההוצאה הטכנית שבהעברת השידורים. התשלום הוא לכל תקופת שידורי המונדיאל". מרשות השידור נמסר כי עד כה התקבלו רק כמה עשרות פניות מבתי עסק להסדרת התשלום על הקרנת המשחקים.

"צריך להבדיל בין אירוע ספורט לבין המשדר"

חובבי הכדורגל בישראל נשמו לרווחה כשרשות השידור רשמה צ'ק בסך 24 מיליון שקל עבור זכויות שידור רוב משחקי המונדיאל. בשני המונדיאלים הקודמים הם נאלצו לשלם סכום כסף נוסף למנוי בכבלים או בלוויין כדי לצפות בחלק מהמשחקים. המנויים שלא רכשו אז את חבילת המונדיאל, חשבו שהם יוכלו לצפות בשידורים דרך ערוצים זרים, אך אלה הוחשכו בזמן המשחקים כדי לא לפגוע בזכויות היוצרים. עתירות של מנויים נדחו, ובית המשפט הכריע לטובת בעל זכויות השידור. "צריך להבדיל בין האירוע עצמו למשדר הטלוויזיוני", מסבירה ד"ר מיכל שור-עופרי, שותפה במשרד עורכי דין שמרון מלכו פרסקי ומרצה באוניברסיטה העברית בנושא ספורט, תקשורת וקניין רוחני. "העמדה המשפטית בישראל ובחו"ל היא שאירוע ספורט אינו מוגן בזכויות יוצרים. אין מדובר ביצירה דרמטית עם תסריט קבוע מראש. מדובר באירוע ספונטני. ואולם המשדר עצמו יכול להיות מוגן בזכויות יוצרים בזכות בחירת זוויות הצילום, מיקומי מצלמות ושיקול הדעת הכרוך בהפקה. מרגע שיש תיעוד טלוויזיוני, יש זכויות יוצרים. אם מישהו רוצה להשתמש בתיעוד אז הוא צריך רישיון שידור. בפועל, במפעלים בינלאומיים אטרקטיביים כמו המונדיאל, לרוב גורם אחד מצלם מטעם המארגנים והשאר רוכשים ממנו את הזכויות". השאלה המשפטית היא של מי בעצם הזכויות. "במישור של אירוע הספורט עצמו, כלומר לפני שקיים תיעוד טלוויזיוני, אין תשובה ברורה, כי האירוע עצמו אינו מוגן בזכויות יוצרים", מבארת שור-עופרי. "השאלה היא מי רשאי להחליט לאילו גורמים תהיה גישה למגרש לצורך צילום המשחק ועל סמך מה. האם הזכויות הן רק לגורם המארגן? לקבוצות? אולי לשחקנים? בכמה בתי משפט באירופה נקבע שהזכויות שייכות גם לקבוצות, בזכות הבעלות שלהן על המגרשים". בישראל נקבע בפסיקה של בית המשפט המחוזי כי לגורם המארגן יש אפשרות למנוע שידור לא מורשה, בעזרת חוק עשיית עושר ולא במשפט. הקושי, מוסיפה שור-עופרי, הוא שהיקף זכויות השידור האלה לא לגמרי ברור - מה גבולות הזכויות, ומה מותר לציבור או למתחרים. חוסר הוודאות מייצר עלויות, לא ברור מה מותר ומה אסור". לדעתה, חוסר הבהירות מצדיק חקיקה.

"הצופה רוצה לראות מי הבקיע ולהתרגש"

בספטמבר 2009 דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, את תביעת הפרמייר ליג - נציגות הליגה הראשונה בכדורגל באנגליה - נגד אתר אינטרנט בבעלות צעיר ישראלי אלמוני, שמעביר שידורים ישירים של משחקי כדורגל חינם אין כסף. בהחלטה מנומקת ומפורטת קבעה השופטת כי השימוש של האתר בתוכני רשת שמשודרים בשיטה מסוימת הוא בגדר שימוש הוגן לפי חוק זכויות יוצרים. המהפכה שחוללה השופטת אגמון-גונן, היא באופן שבו בחרה לנתח את זכות המשתמש ברשת. השופטת מתארת את האינטרנט כמקום חלופי, זול יותר, שבו ההמונים יכולים לצפות במשחק עממי ושווה לכל נפש. "הצופה רוצה לראות מי הבקיע ולהתרגש", ציטטה השופטת מחקר כלשהו. היא אף ציטטה מהשיר "ארץ טרופית יפה" ותהתה אם הכדורגל ייוותר חלק מ"קרנבל, אהבה וכדורגל", כסמל לחופש ומנעמי החיים שכל אדם יכול לקחת בהם חלק, או שמא המשחק ייהפך לבידור עילית רק למי שידו משגת. לדבריה, לצופה אין עניין באמנות הצילום של המשחק ולכן נחלשת טענת הפרמייר ליג לזכות יוצרים בשידור. עוד ציינה השופטת כי בהיעדר חוקי אינטרנט ברורים נאלץ בית המשפט להכריע בין זכויות יוצרים לזכויות המשתמשים. ערעור בעניין הפרמייר ליג תלוי ועומד בבית המשפט העליון. רק במארס 2011 יתברר הערעור בפרשה. לאור הפסיקה התקדימית של אגמון-גונן, נשאלת השאלה אם יש הבדל עקרוני בין בעל עסק שמקרין את המשחק על מסך כדי שלקוחותיו המזדמנים יוכלו ליהנות, לבין אדם שרואה משחק דרך אינטרנט חינמי. סעיף 49 לחוק זכויות יוצרים קובע כי "המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים". בחוק מובהר כי מקום בידור ציבורי כולל בית קפה, מועדון, מסעדה ועוד. בשנים האחרונות מוגשות תביעות רבות נגד בתי עסק בגין השמעת מוזיקה ללא תשלום תמלוגים. ההבדל שעולה, כפי שמצביעה עליו עו"ד אביטל און-שחר, ראש מחלקת מדיה במשרד צלרמאיר-פילוסוף, הוא שבעל הפאב המקומי עושה זאת למטרות רווח, במובחן מבעל אתר האינטרנט החינמי בפסק הדין של השופטת אגמון-גונן. "ערוץ 1 יוכל לטעון שבעל העסק מקרין למטרות רווח", היא מחדדת. לעומת עו"ד און-שחר, עו"ד יורם ליכטנשטיין, שמתמחה בזכויות יוצרים וייצג את בעל האתר בפרשת הפרמייר ליג, מבהיר כי "ביצוע פומבי של משחקים בבתי עסק יכול להביא להפרת זכויות יוצרים. עם זאת, ההחלטה של אגמון-גונן שמה על השולחן את האמירה שבשידורי ספורט יש לציבור אינטרס מיוחד ושעל בית המשפט להגן עליו באמצעות מה שנקרא 'שימוש הוגן'". מה כדאי לבעלי פאבים לעשות? "בהחלט ניתן להעלות טענות על-ידי בעלי הפאבים, שהשידור שלהם אינו מפר זכויות. השופטת אגמון-גונן מציינת באמירת אגב בפסק הדין, שייתכן שגם אם השימוש שעשה בעל האתר היה מסחרי, לא היה פסק דינה משתנה. לפיכך, ייתכן שיהיו שימושים מסחריים שיהיו מותרים, ואחרים שיהיו מוגזמים. כל עניין כזה צריך להיבחן לפי הנסיבות. לפני הפסיקה של אגמון-גונן, היה די ברור שהקרנה פומבית של שידורי טלוויזיה בבתי עסק מהווה הפרת זכות יוצרים. כיום יכול להיות שבית המשפט יגן יותר על זכויות הפאבים והצופים". האם הקרנת משחקים במקום ציבורי אינה דומה להשמעת מוזיקה שמחויבת בתמלוגים? "דומה, אך לא זהה. בניגוד למוזיקה, אתה לא צופה במשחק כדי לראות את השידורים החוזרים, את זוויות הצילום או התפאורה. זו לא אותה יצירה. ככל הנראה, מידת ההגנה של דיני זכויות יוצרים על שידורים חיים של ספורט צריכה להיות מועטה יחסית למוזיקה".