X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
קורות חייה של מי שמוכרת גם כד"ר פפאיה הם קורותיו של היהודי הנודד. יש בהם גלות, שואה, עצב וכאב אך גם תקומה, אופטימיות, המצאה, הצלחה, הגשמה וסיפוק כשהיא מתקרבת לגיל 100 היא לא רואה שום סיבה להפסיק להמציא וליצור
▪  ▪  ▪
"דוקטור פפאיה". דר' רוז בלבול [צילום: מרים צחי]

סיפור חייה המרתק של ד"ר רוז בלבול מלמד כיצד הצליחה נערה צעירה מבית חסידי בטרנסילבניה לרכוש השכלה ולסלול לעצמה מסלול לחיים עשירים ומלאי סיפוק בעזרת חריצות, תעוזה, יצירתיות ואופטימיות בלתי-נלאית. מאירופה שלפני החורבן יצאה לפלשתינה והפכה לפורצת דרך בינלאומית. כשהיא חוצה את הגבולות הגיאוגרפים והתרבותיים של המאה האחרונה פעלה רוז בפלשתינה של טרום המדינה, ביריחו, בביירות שבלבנון ובארה"ב. כיום, היא מתגוררת בגבעת הטרשים הקירחת שהכירה בצעירותה והפכה ברבות השנים לגבעה הצרפתית. ממרום 98 שנות חייה היא מחייכת באופטימיות - גם מעבר לגבולות הזמן.
כישרונה ויוזמתה הצילו פצועים רבים שלחמו לצד בנות הברית במלחמת העולם השנייה במזרח-התיכון. מחקריה בתחום הקוסמטיקה הרפואית הפכו אותה לכוכב עולה בקרב אצולת נשות לבנון בביירות בשנות החמישים והשישים. מעבדת מחקר הפפאיה שלה, הפעילה עד היום ביריחו, זיכתה אותה בתואר 'דוקטור פפאיה' והפכה אותה לאישיות רצויה ביריחו ובקרב בית-המלוכה הירדני. תכשיריה המבוססים על חקר תכונות הפפאיה של יריחו מופצים כיום בבתי-טבע בישראל ובעולם.
יוצאת-הדופן במשפחת הרב
"הסיפור שלי הוא סיפור העם היהודי שהגיע מאירופה לפלשתינה", אומרת ד"ר רוז בלבול. אנו נפגשים בדירתה שבגבעה הצרפתית, על-רקע תמונות שמן שמעבירות את רוח המאה ה-19 באירופה וריהוט אירופאי מעוצב. רוז מספרת באופן מדוד, צלול ומסודר את סיפור חייה המרתק שהחל בשנת 1909: "נולדתי למשפחה בת שמונה ילדים, ארבע בנות וארבעה בנים... הייתה זאת משפחה מאד דתית המקורבת למשפחת הרב מסאטמר. אבל הם לא מכירים בי, אני יצאתי מחיק האמונה. אני יהודיה אומנם, אך אינני יהודיה פנאטית..."
רוז חונכה במשך שמונה שנים על-ידי נזירות במיסיון צרפתי בעיר הולדתה. באותם הימים השפה הדיפלומטית הייתה צרפתית, ומשפחתה של רוז ביקשה בעבורה את החינוך המתקדם ביותר. ואכן, בחלוף ארבע שנים נאלצה רוז, שהחלה את לימודיה בהונגריה, למצוא עצמה ברומניה בעקבות שרטוטי גבולות חדשים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
הלימודים התנהלו גם בשבתות ודרשו התאמות מיוחדות: "בארבע השנים האחרונות ללימודים התחלנו ללמוד בשבת, אך אני לא כתבתי. אלו היו חיינו". גם הסביבה הקרובה העמידה קשיים לא מבוטלים לילדה הצעירה. רוז זוכרת עד היום את הזעזוע שגרם לה בן השכנים, מוישל'ה, שלימים יהפוך לרב מסאטמר, כאשר סירב לשחק עמה וכינה אותה 'טריפה', בשל בחירתה בהשכלה אוניברסאלית.
"אחרי השעה שמונה לא נהיה אחראיים לחייך"...
"את לימודיי האקדמיים התחלתי באוניברסיטה של בוקרשט", מספרת רוז, "הלימודים לוו בהתנכלויות אנטישמיות ממוסדות. למשל, את בחינות ההסמכה קבעו במיוחד ביום-כיפור, וזאת בנוסף לשיטת ה'נומרוס קלאוזוס' שהגבילה את מספר הסטודנטים היהודים. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, המצב הלך והורע. תנועת ה'היטלר יוגנד' (Hitlerjugend) התפתחה גם ברומניה, והאיומים עברו מקללות כמו יהודי מלוכלך, ל"ביקורי בית" שערכו אצלנו ולתקיפות פיזיות אלימות", היא מספרת ומצביעה על צלקת עמוקה בצד המצח - תוצאה של התקפה אכזרית: "זה קרה לאחר שהוכרזתי כמי שזכתה להצטיינות במקום השני בכיתה (עם שם כמו רוז פרל לא יכולתי להיות במקום הראשון). קולגות מבית-הספר חיכו לי כשיצאתי מהכיתה כשהם מנופפים עיתון באידיש מול פניי. הם אמרו לי ברומנית: 'קראי זאת, יהודיה מלוכלכת', אני לא יכולתי לקרוא את זה, ואמרתי 'אני מצטערת, אני לא יודעת לקרוא אידיש', ואז אחד הבנים היכה במצחי באגרופן". בראייה לאחור, מספרת רוז שאחד משיקוליה המרכזיים לעלות לפלשתינה היה הרצון שלא לשמוע לעולם את צמד המילים המעליב "יהודי מלוכלך".
"באחת הפעמים", מספרת רוז, "הגיעו לדירתי שלושה סטודנטים מכיתתי שהצדיעו במועל-יד 'הייל היטלר'. הם אמרו: 'שמענו שהגעת למקום השני בבית-הספר ואנו מציעים לך לעזוב את רומניה עד השעה שמונה, אחרי כן לא נהיה אחראים לחייך'... זה היה המצב. לקחתי מונית ומיהרתי לפרופסור שלי ושאלתי מה עליי לעשות".
הפרופסור הרים ידיו בייאוש, אולם לאחר שבועות ספורים נפתחה ההצלה מכיוון לא צפוי - הגיעה הזמנה מצד האוניברסיטה העברית בירושלים לבעלי תארי מ.א. לפרופסור שמיהר לסייע בידה לצאת לכיוון חדש. היא יצאה לשלושה חודשי עבודה באוניברסיטה העברית בפלשתינה. הפרידה ממשפחתה לשלושה חודשים, הפכה לתמידית. רוז, שפתחה את הדלת לחיים חדשים, לא תשוב לראות את הוריה שנספו בשואה.
לעשות משום דבר משהו
רוז פרל הפליגה על גבי האנייה 'טרנסילבניה' מקונסטנצה והספיקה לרכוש חברים חדשים. כדוברת צרפתית וגרמנית מיד מצאה רוז חברים לשיחה - בני משפחת נאשאשיבי המשכילים, שחזרו מביקור בגרמניה ובילו עמה במהלך המסע. לאחר הגעתה בנסיעה באוטובוס לכיוון ירושלים, חוותה גם את המפגש הראשון עם הטרור המזרח-תיכוני: "על-יד רמלה, יצא פתאום מאיזו חושה קטנה גבר לבן וזרק משהו על האוטובוס. האוטובוס נסע מהר כמו משוגע, הפצצה הזאת נפלה על הכביש, שמענו בום!... זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם הטרור".
באותם ימים הצטרפה רוז לארגון ההגנה והפכה לשרטטת מפות מבוקשת. הבריטים לא הרשו לשרטט מפות, וכל העבודה נעשתה על בסיס הזיכרון הצילומי של רוז שיצאה לשטח, שיננה את התמונה לפי דרישת מפקדת ההגנה וחזרה למקום מסתור להכנת המפות. בהסתכלות לאחור על אותם ימים היא מחייכת בסיפוק ובגעגוע רומנטי: "הנה הייתי בפלשתינה והכל היה יפה. אינך שוכח דבר כזה, אני הרי באתי ממשפחה בה נערה לא הייתה רשאית לצאת לרחוב לבד ללא מלווה. באתי מבית מאד אלגנטי... וכאן הכל היה כל-כך פרימיטיבי. אך זה היה כל-כך יפה ואפילו רומנטי... הכל היה שממה. למשל כאן, בגבעה הצרפתית, לא היה כלום. אך זה היה יפהפה ונעים, יותר מאשר כיום".
רוז אינה מסתירה את הערכתה למפעל הציוני: "שום מדינה בעולם לא עשתה בתקופה של שישים שנה מה שישראל עשתה כאן. זה פנטאסטי מה שעשינו כאן, באמת עשינו משום דבר משהו".
"רוז'יקו - את יכולה להיות מיליונרית!"
בין שנת 1940 לשנת 1946 שקעה רוז עד מעל לצווארה בייצור אתיל-כלוריד עבור תעשיית המלחמה הבריטית. החומר הנדיר שימש באותה תקופה לביצוע הרדמה מקומית לצורך ניתוחי שדה. תהליך ייצורו המסובך וחוסר היציבות של החומר שהתאדה בטמפרטורת החדר, גרמו לסיכון של צוותי כלי השיט שהובילוהו. וכך, מאגרי הצבא הבריטי במזרח-התיכון התרוקנו, יתרת המלאי שהייתה בבתי החולים הוחרמה ואספקה לא נראתה באופק.
"בשנת 1940 הלכתי בפעם הראשונה לרופא השיניים שלי, ד"ר פריד", מספרת רוז, "והוא אמר לי: 'רוז'יקו, את עובדת באוניברסיטה, אולי את יכולה להכין לי אתיל-כלוריד?'". ד"ר פריד נתן לרוז בקבוק שבמקורו היה ניתן למילוי רק באופן תעשייתי. הוא כלל סיפון מיוחד, שבאמצעותו הותז החומר שהפך לגז כששוחרר.
"אני רוקחת", אומרת לי רוז, "ואני יודעת מהו אתיל-כלוריד. אני לעולם לא אומרת לא... כשיש לך דיפלומה, המשמעות היא שאתה יודע לקרוא בספרים. חזרתי לאוניברסיטה ופתחתי את ספרי הרוקחות. באותם ימים עבדתי על הדוקטורט שלי אצל פרופסור משה ויצמן, האח של חיים ויצמן. זה לקח הרבה זמן, אך הצלחתי למלא את הבקבוק שד"ר פריד נתן לי באתיל-כלוריד.
"כשחזרתי עם הבקבוק המלא לד"ר פריד הוא אמר לי: 'רוז'יקו, את יכולה להיות מיליונרית!' כששאלתי איך? הוא סיפר לי על המחסור ממנו סובל הצבא הבריטי. ביקשתי עוד בקבוק, ואחרי שבועיים ניגשתי בחוצפה של בחורה צעירה עם בקבוק אתיל-כלוריד בידי למטה הצבא הבריטי. הגעתי לקצין האספקה הראשי ואמרתי לו: 'יש לי אתיל-כלוריד. אני יודעת לייצר זאת'. הקצין קפץ מכיסאו וצעק: 'היכן בית-החרושת שלך?' עניתי לו: 'אישי היקר, אין לי שום דבר - לא כסף ולא בית-חרושת, אך אני יודעת איך לייצר זאת'".
בשנים הבאות עסקה רוז, במקביל לעבודת הדוקטורט, בייצור האתיל-כלוריד בעבור הצבא הבריטי במזרח-התיכון כשהיא עובדת ללא לאות. "אני מאד גאה על-כך שכנראה הצלתי את חייהם של חיילים רבים, שבלי האתיל-כלוריד היו מתים", מסכמת רוז את התקופה. מכתב ההוקרה שקיבלה מממשלת פלשתינה בתום המלחמה, על תרומתה למאמץ המלחמתי, זיכה אותה לימים באזרחות אמריקנית וסייע לה להיחלץ מביירות, בה חייתה במשך שני עשורים בשל נישואיה.
הפפאיה של יריחו - "ההשקעה הטובה בחיי"
באחד ממבצעי הסיור המודיעיני שביצעה בעבור ארגון ההגנה, נדרשה רוז לרדת לסיור ביריחו ובגשר אלנבי, ושם נתקלה בפפאיה לראשונה בחייה. "באותה תקופה לא היה לי מושג מה היא יריחו..." מספרת רוז. "ירדנו, אני וכמה חברי הגנה, ליריחו. כשהגענו לשם פנינו לשוק לקנות תפוזים..היינו 'תיירים', אתה מבין? ראיתי ערבי שמחזיק בידו דלעת גדולה, משהו כמו קלאבסה. מעולם לא ראיתי דלעת כזאת. הוא לא יכול היה לדבר עמי בשום שפה מלבד ערבית. אני לא הבנתי ערבית, אבל בסוף הבנתי שהפרי נקרא 'פפאיה'. צחקתי. מדוע לא 'ממאיה', אלא סתם 'פפאיה'?" רוז מספרת וצוחקת. "רציתי לקנות את זה ממנו כדי להראות את הפרי לפרופסור זייצק, שהיה אחד הבוטנאים הגדולים בארץ באותם ימים והיה גם חבר שלי, אך הוא דרש שילינג עבור הפרי. אתה יודע מזה היה אז שילינג? בשנת 1940 עבדתי בריסוק חצץ בכביש, והשכר בעבור שש שעות עבודה בשמש היה שילינג. השילינג הזה יכול היה להספיק ליומיים לקניית מזון, אולם הייתי עשירה באותם הימים בשל עסקי האתיל-כלוריד, אז שילמתי. אני חושבת שזאת הייתה ההשקעה הטובה ביותר שעשיתי בחיי. שילמתי והוא נתן לי את הפפאיה".
בנסיעה חזרה לירושלים, כשהגיעו רוז וחבריה בנסיעה איטית לאחד העיקולים החדים בדרך, הם שמעו קריאות בקשת עזרה באנגלית. "עצרנו, ראינו ג'יפ הפוך. תחתיו היה מישהו... ירדנו שלושתנו והרמנו את הג'יפ וראינו מייג'ור בריטי פצוע. הוא עף עם הג'יפ שלו בסיבוב. הג'יפ נחת עליו וגרם לחתך עמוק בירך. זה היה נורא. לא היו לנו שום אביזרי עזרה ראשונה וגם לא היו לנו מים או ציוד עזרה ראשונה, אולם זכרתי שיש לי את הקלאבסה הגדולה הזאת... כל פרי הוא סטרילי מבפנים, אז רצתי למכונית להביא. גם לא היה לי סכין, כי אסור היה להחזיק סכינים באותם ימים, אז שברתי את הפרי לשניים בידי. שמתי חצי פפאיה על הפצע, הורדתי מטפחת מהראש וקשרתי סביב רגלו. בעברית אמרתי לחבריי: 'פחות אנגלי אחד'. לא ידעתי אם הוא יחיה עד שנגיע לירושלים. מיהרנו ל'אוגוסטה ויקטוריה' שהיה אז בית-החולים של הקצינים הבכירים האנגליים". כך נסעו שעה וחצי בעליות עם רכב ישן ומקרטע. כשהגיעו לבית-החולים גילתה רוז לתדהמתה שהפרי גרם לעצירת הדימום. "לא ידעתי מה עשיתי, לא ידעתי אז כלום על תכונותיו של הפרי הזה. אז התחלתי לחפש בספרייה, ובאנציקלופדיה צרפתית אחת מצאתי מעט מידע. כך התחלתי את עבודתי.
"גיליתי שביריחו היו שמונה עצי פפאיה. הייתי זקוקה לאישור ממחלקת הבריאות של המנדט כדי שיורשה לי לחקור אותם. הייתי יורדת ליריחו בארבע בבוקר בשביל להוציא את חלב הפרי. מה שאני יכולה לספר בדקות היום - לקח לי אז לימודים של חודשים ארוכים". רוז השקיעה את כל רווחיה מעסקי האתיל-כלוריד בחכירת עשרה דונם ביריחו. כיהודיה היא לא הורשתה לרכוש אדמה בעיר ואף לא להישאר בה בלילות (חוק שנותר בתוקף עד היום), אך תנאים אלו לא הרתיעו אותה מהקמת מעבדה בשני חדרים ששכרה מהמנזר המקומי ומטע בן עשרה דונמים, שפעל כבר משנת 1941 והגיע בשיאו למעל אלף עצי פפאיה. במסגרת מחקרה גילתה רוז מידע חדש על פעילות אנזים הפפאין אותו מייצרת הפפאיה. הסתבר לה שהאנזים בפפאיה של יריחו הוא חזק פי 10 מאנזימים דומים שהוצאו מפירות במקומות אחרים בעולם - זאת בזכות שלושה גורמים: המיקום הנמוך מתחת פני הים, האקלים הטרופי המיוחד שניחן ביובש, לעומת אקלימים טרופיים לחים במקומות אחרים, וכן זווית הקרינה.
עבודתה של רוז החדירה את הפפאיה לתודעה העולמית. בסוף שנת 1974 הציגה רוז סידרה של מוצרי פפאיה מיריחו בתערוכה חקלאית, שכללה ריבות, ברנדי, חמוצים ועוד. בשנות השמונים היא הוזמנה לאוסטרליה על-ידי משרד החקלאות האוסטרלי כדי לייעץ בעניין הפוטנציאל של הפפאיה, והזמנות לסיוע החלו לזרום אליה מגורמים נוספים בעולם. "בשעתו קיבלתי מכתב מהנשיא מרכוס מהפיליפינים שביקש שאגיע לעבוד על הפפאיות שם. עניתי לו שאם הייתי צעירה בעשרים שנה הייתי שמחה לבוא".
האנזים של הפפאיה מסוגל להמיס חלבונים ומשמש לצרכים רפואיים רבים. אחד מהשימושים שפיתחה רוז היה תחליף יעיל ל'סולפה', ששימשה באותה תקופה לריפוי אך גרמה לתופעות לוואי רבות. אחד הפטנטים שפיתחה רוז היה רכיב שמאפשר להאריך את משך פעילות האנזימים וחיי המוצרים. "בתקופה בה הייתי ביריחו הגיעו אליי אנשים עם כל מיני מחלות עור. התחלתי לחקור את הנושא ולייצר קרמים למרפא. מאז זכו קרם הפנים שייצרתי, קרם הידיים, האפטרשייב והשמפו להכרה ולאישורי מוצר בארה"ב. בנוסף, ייצרתי גם טבליות שמסוגלות להוריד את הכולסטרול ורמת השומן בדם". ביריחו בנתה רוז מרפאה לטובת תושבי המקום, והציגה להם לראשונה את הרפואה המערבית. "עזרתי לתושבים במקום, והם כיבדו אותי מכל בחינה שהיא. כשהם נדרשו לעצה הם פנו אליי. כשהם ביקשו לארגן משהו מהממשלה, עשיתי זאת בשבילם והם גם גמלו לי". עד היום היא מכונה 'הדוקטורה' על-ידי תושבי יריחו שממשיכים להתקשר אליה לירושלים להתייעצויות רפואיות.
מן המעבדה ביריחו ללבנון ובחזרה: "אלוהים יברך את אמריקה"
בשנת 1946 נאלצה רוז לסגור את המעבדה ביריחו בשל העוינות הפוליטית המתגברת והסכנה לחייה. בעקבות בן זוגה, שהיה איש עסקים יהודי ממוצא עירקי אשר פעל בלבנון, היא היגרה לארץ הארזים, שם המשיכה בפיתוח קוסמטיקה רפואית והפכה גם למטפלת האישית של אשת נשיא לבנון (עד שגילתה לה את דבר היותה יהודיה). מלבנון נאלצה רוז להגר עם עוד אלפי יהודים שנסו מהרדיפות המתגברות אחרי 'ספטמבר השחור'. הפלשתיניזציה של לבנון לוותה בגילויים אנטישמיים, כמו נישולה של רוז מרכוש רב שנצבר בשנות העבודה הממושכות בלבנון. מי שהציל את חיי משפחתה היו האמריקנים, שהעניקו לה ולמשפחתה אזרחות על בסיס תרומתה למאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה.
"אלוהים יברך את אמריקה!", מסכמת רוז את תלאות לבנון.
רוז חזרה למעבדתה ביריחו רק בשנות השבעים, באישור הממשל הישראלי ועיריית יריחו, והחלה לבנות מחדש את המעבדה והמטעים. אחד מלקוחותיה הראשונים היה מלון 'המלך דויד' שהחל להזמין מאה קילוגרמים של פפאיה בכל שבוע למטבח המלון. "זאת הייתה ההכנסה הראשונה שלי מאותה השקעה שעשיתי בשנות הארבעים". עבודתה נמשכה עד לתקופת האינתיפאדה השנייה, ואז הוחרמו המים ששימשו את רוז על-ידי השלטון של ערפאת. "היו לי עשרה דונמים מוחכרים ביריחו ושילמתי בעבור שעתיים וחצי של אספקת מים להשקיה. היו אלו המים היקרים ביותר ביריחו. כשהפסיקו את המים היו לי 400 שתילים שזה עתה נטעתי..."
מדוע זה קרה? "אני יהודיה" - עונה לי רוז. "אני חושבת שהם ציפו שלא אתן לשתילים לגווע וארכוש מים בשוק השחור. אבל ידעתי שאם אקנה מים בשוק השחור הם יוכלו לזרוק אותי משם, ישמור האל, ולא הייתי מוכנה לפגוע באמינות של עבודתי. אז נתתי ל-400 השתילים לגווע ולא קניתי מים בשוק השחור". כיום, למרות כל הקשיים ממשיכה רוז לייצר קרם ביריחו, אף שהיא אינה נכנסת לעיר. בעזרת כלתה דליה, חברה נוספת וח'אלד, תושב יריחו, העובד עם רוז מזה 34 שנים בעקבות אביו שעבד איתה בשנת 1942 - היא ממשיכה בייצור מוצריה תוך ניהול פגישות שבועיות במחסום.
"בניתי את הכל בשתי ידיי, מדינת ישראל לא עזרה לי בכלום. אמרו לי שאני רודפת אחרי חלום בלתי אפשרי". רוז בלבול הוכתרה כ'יקירת העיר ירושלים' בשנת 2001. כיום, כשהיא מתקרבת לגיל מאה, היא ממשיכה בעבודתה מביתה בגבעה הצרפתית, ומייצרת משחות לפנים ולידיים ושמפו. מוצריה נמכרים ללקוחות פרטיים ולרשתות של חנויות טבע בישראל וברחבי העולם.

תאריך:  21/07/2008   |   עודכן:  21/07/2008
שתף:

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
ד"ר רוז בלבול - האישה שחצתה את הגבולות
הודעות  [ 4 ] מוצגות  [ 4 ]  כתוב הודעה 
1
תגובה לכתבה
עפרה אבן  |  21/11/10 09:59
2
אני רוצה לקנות ,איפה ???
eva  |  3/01/15 18:27
3
לפני הרבה שנים קניתי את הפפאיה
ריטה  |  28/11/16 16:41
4
המילה "ארץ-ישראל" אינה מופיעה
ריטה  |  28/11/16 17:12
 
פורום: ביזנס וויק ישראל
 
תגובות בפייסבוק
רשימות קודמות
ראובן שיל"ת
השכחה, ומנגד העלאת האשמות באוב עם או בלי העמדה לדין, מזכירות משטרים אפלים    מחזיקים תיק נגד שר או ח"כ זה או אחר; ברגע שפלוני יחבור לגורמים הלא נכונים, גאידמק למשל, או ברגע קריטי כגון לפני בחירות, העניינים מתעוררים
איתי חיים
רוצים להצטרף ל'שלום עכשיו'? תנאי הקבלה לתנועה הם פשוטים בתכלית. כל שעליכם לעשות הוא להתלוות לסיור מודרך ב"שטחים הכבושים", באוטובוסים מפוארים ובהסברים רכים ומתוקים לאוזן, אלא שרק אוזן מיומנת במיוחד יכולה לחוש שהדבש מהול ברעל
עומר כרמון
ההתערבות של הפקת תוכנית הטלוויזיה 'הישרדות', היא כאין וכאפס לעומת 'כוכב נולד'    ארבעה שופטים קובעים כבר בראשית העונה מי ישתתף ומי יזכה    אנחנו, הפראיירים, ממשיכים לצפות ולשלוח מסרונים
אהוד טוקטלי
מבחינת מטרותיהם ושיטות פעולתם, זהים הטרוריסטים של ימינו לפיראטים בעבר. מעצם היותם לוחמים נגד החוק עצמו, אינם זכאים הפיראטים להגנת החוק הפנים-מדינתי כאזרחי המדינות ואף לא להגנת החוק הבינלאומי כלוחמים מטעם מדינות ריבוניות
גרשון אקשטיין
לא במהרה ישכח הציבור את מראות האבל וטכסי הפרידה מחיילנו אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, ואת פניו הזחוחות של נסראללה ואיומיו והבטחותיו להמשיך ולחטוף חיילים ואזרחים. מספר הצעות לדרכי פעולה מצדנו
רשימות נוספות
קניית ביתי היא מבצרי  /  פראשאנט גופאל
לנהל תיאטרון זה לא משחק  /  אורי אלוני
העתיד שייך למולטיקאסט  /  מושיק קוברסקי
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il