"גם אם נוצר חוסר שוויון בין הכנסותיהם החודשיות השוטפות של בני הזוג לעת הזאת, אין בכך כדי להוות נסיבה מיוחדת המצדיקה חריגה מהכלל שאת מכלול נכסי בני הזוג כפי שהם צברו במשך חייהם המשותפים יש לחלק בחלקים שווים". כך קבע (יום ה', 13.05.10 ), שופט בית המשפט המחוזי בירושלים
דוד מינץ בערעור שהגישה פנסיונרית של בנק ישראל על קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי עליה לחלוק את הפנסיה שהיא מקבלת עם גרושה, במסגרת 'איזון המשאבים' אשר מתחייב מחוק יחסי ממון.
חרף העובדה שהתחלקות בפנסיה שלה עם הגרוש, מותירה בידה סכום קיום זעום, ובידי הגרוש סכום גבוה בהרבה, וחרף העובדה שבגילה (57) ובמצבה הבריאותי (היא פרשה לפנסיה מוקדמת מבנק ישראל
עקב מצבה הבריאותי) - היא תתקשה מאד למצוא עבודה נוספת, קבע בית המשפט כי המערערת תתחלק עם הגורש בדמי הפנסיה שלה, בהינתן ההלכה הפסוקה ולפיה "אך ורק במקרים קיצוניים מאד יתבצע איזון בין בני הזוג שלא לפי סעיף 5 לחוק איזון משאבים אלא לפי סעיף 8 ללחוק זה". נפסק כי מאחר שהצדדים מכרו דירת מגורים וחלקו את שוויה כך שלכל אחד מהם נותרו למעלה ממיליון ש"ח ממכירת הדירה, אין זה המקרה הקיצוני אשר מצדיק איזון משאבים הסוטה מן הכללים הקבועים בחוק וזאת מכוח סעיף 8 ל
חוק יחסי ממון.
ליצור שוויון בין בני הזוג לאחר הגירושין
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 נחקק על-רקע הפאסיביזם של הכנסת והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.
החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים, כאשר נוכחו בתי המשפט כי המחוקק הישראלי אינו נותן מענה לסיטואציה שבה לאחר הגירושין - האישה - אשר הקדישה את מיטב שנותיה לבית ולמשפחה, נותרת חסרת כל לאחר הגירושין, למעט "כתובתה", הם נקטו אקטיביזם ופתחו את
"הלכת השיתוף" ואת
"חזקת השיתוף" ולפיה - עם הסתיים יחסי הנישואין - יחולק רכוש הבעל והאישה שווה ושווה, וזאת מתוך הנחה ולפיה האישה - אשר נשארה בבית ונשאה בעול גידול הילדים - תרמה תרומה שווה לרכוש המשותף שנצבר, וגם אם באופן רשמי רכוש זה היה רשום על שם הבעל, כוונת הצדדים הייתה שרכוש זה ישוייך לשני הצדדים באופן שווה. בתי המשפט יצרו קונסטרוקציה משפטית המניחה כי לכך הצדדים התכוונו, וזה היה ה
חוזה המשוער ביניהם. לאחר היחקק
חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 - אשר אינו מאפשר העברת נכס במקרקעין מאדם למשנהו אלא בכתב, הוסיפו וקבעו בתי המשפט כי יש לקבוע כי הרכוש המשפחתי היה לאורך כל הדרך שייך לשני בני הזוג, מכוח עקרונות של הגינות, צדק, יושר, תום-לב וכדומה, גם אם הצדדים עצמם לא היו מסכימים לכך לו היו נשאלים.
"חזקת השיתוף" ו
"הלכת השיתוף" נועדו להשיב על שתיקת המחוקק בכל הנוגע לאי הצדק הרכושי לאחר גירושין בין הבעל והאישה.
המחוקק אשר נוכח לדעת כי אם לא ינקוט צעד כלשהוא לאיזון מצבם הכלכלי של הבעל והאישה
לאחר הגירושין, בית המשפט יאמר את דברו, פנה, בשנת 1974 לחוקק את
חוק יחסי ממון אשר מכוחו- לאורך כל שנות הנישואין הרכוש שייך לכל צד בנפרד, ועם הגירושין עורכים "איזון משאבים", קרי, אומדים את שווי הנכסים ומחלקים את הרכוש באופן כזה שלכל אחד ישארו נכסים שווי ערך לזולתו.
בין הנכסים שניתן לחלק - נכסי מקרקעין, חשבונות בנק, זכויות סוציאליות וכדומה. הגם שהפסיקה העלתה את הרעיון של חלוקת קניין רוחני כגון תארים אקדמאים, רשיונות לעיסוק במקצוע, תעודות וכדומה, רעיון זה לא היכה שורשים בשל גישה אינדיבידואליסטית אשר רואה בהישגים מקצועיים
נכס אישי אשר אינו ניתן לשיתוף.
חלוקה שוויונית מתמטית של הנכסים אינה תמיד צודקת, בייחוד במקרים שבהם חלוקה אריתמטית שוויונית תוביל לאי שוויון בפועל.
סעיף 8 ל
חוק יחסי ממון מאפשר, חרף הוראת סעיף 5 לחוק זה, אשר מורה על חלוקה 'אריתמטית', לאזן בצורה שונה לטובת אחד הצדדים מטעמים של צדק. סעיף זה הינו סעיף מילוט כאשר החלוקה ה'אריתמטית' אינה מובילה לתוצאה צודקת. ברם, הפסיקה קבעה כי אך ורק במקרים נדירים ביותר יערך שימוש בהוראות סעיף זה, וגם במקרה דנן קבע הרכב השופטים כי אין מקום לעשות שימוש בסעיף הזה, חרף העבודה שכתוצאה מן החלוקה, האישה תוותר עניה יותר מן הבעל.
אחד הנימוקים של הרכב השופטים היה כי כתוצאה ממכירת הדירה, אשר הניבה לכל אחד מן הצדדים סכום של למעלה ממיליון שקלים, הפער שיווצר ביניהם אינו כל כך נוראי.
שחר לפשיץ: לחלק גם נכסים וירטואלים
לטענת
ד"ר שחר לפשיץ, מומחה לדיני משפחה וליחסי ממון בין בני זוג, אחת הסיבות שבגינה נשים הופכות לעניות יותר לאחר הגירושין וגברים נעשים עשירים יותר, הינה הפער בהשכלה ובמוניטין המקצועי אשר רכשו בני הזוג במהלך נישואיהן. לשיטתו, הנורמה השלטת, חרף המגמות הפמיניסטיות, הינה שה"אישה עובדת במשרה חלקית" ואילו הבעל מקדם את הקריירה שלו תוך כדי שהוא סומך על נכונותה של האישה "לשבת בבית ולגדל את הילדים".
ד"ר דפנה האקר מאוניברסיטת תל אביב מצביעה על כך כי עצם ידיעתה של אישה כי היא עומדת להנשא ולהוליד ילדים גורמת לה "להתכונן" לכך על-ידי צמצום המשרה שלה או לקיחה מראש של משרות 'מפוצלות' או 'חלקיות' בכדי להכין את עצמה לנישואין ולהורות.
לפשיץ גורס כי השנים שבהן האישה נשארת בבית ומגדלת את הילדים ומטפחת את הבית ועוסקת אך ורק במשרות חלקיות ולא משתלמות (הן מבחינה כלכלית והן מבחינת פיתוח הקריירה), מתוך תפיסה ולפיה 'משכורתה משנית לזו של הגבר' (תפיסת עולם מיושנת, אך שרירה וקיימת אשר מובילה גם מעבידים להפלות נשים בתחום השכר), גורמות לה לפגר מאחור אחרי הגבר מבחינה השכלתית, 'קרייריסטית', קידומית, מקצועית וכו', כך שבתום הנישואין, גם אם הרכוש ה"פיזי" מתחלק שווה בשווה, הפער במצבת בנכסים הוירטואלים בין הצדדים (השכלה, מוניטין מקצועי, ניסיון מקצועי, תארים, רשיונות עיסוק וכדומה) דו את האישה לעוני ואת הגבר למבוססות כלכלית, ועל כן, לשיטתו, יש להשתמש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, אשר מקנה לבתי המשפט שיקול דעת באשר לחלוקה שונה של המשאבים, בכדי לחלק את המשאבים באופן אשר ייטיב עם האישה וישפה אותה על הפסד המוניטין, התארים, ההשכלה וההתמקצעות אשר הינו מנת חלקה עקב ההתמסרות לבית ולגידול הילדים. עמדה זו לא נתקבלה על-ידי הפסיקה, הן בשל הפרשנות המצומצמת לסעיף 8 ל
חוק יחסי ממון, כפי שנוכחנו במקרה זה, והן משום תפיסת העולם האינדיבידואלית של בתי המשפט ולפיה - הישגים אישיים - גם אם הגבר יכול היה לצוברם אך ורק משום שהייתה לו אישה קטנה וטובה בבית אשר טיפה את הבית וגידלה את הילדים - הינם נכס אישי, שאין לחלוק בו (למרות שבדרך להשגתו השתתפה האישה).