ביום 4.5.04, פנה הנתבע, אברהם חן למשרדי "בר-מדיקס", על-מנת לקבל סיוע במימוש זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, בעקבות אירוע לבבי שעבר במהלך עבודתו ביום 25.2.04. במהלך הפגישה, הוסבר לנתבע בעל-פה, על השירות אותו הוא עומד לקבל, הוסבר לו כי השירות כרוך בתשלום וכן הנתבע הוחתם על מסמך שכותרתו "תאור השירות". בסיום המו"מ בין הצדדים, נכרת ונחתם חוזה למתן שירותים ובנוסף, מילאה בר-מדיקס טופס שכותרתו "טופס פרטי לקוח". אולם, משדרשה 'בר-מדיקס' את שכר טרחתה, סירב אברהם חן לשלמו.
|
לטענת התובעת, בר-מדיקס, מילאה את כל התחייבויותיה שבחוזה והנתבע קיבל את מלוא השירותים שהיה זכאי לקבל לפי ההסכם. התובעת צירפה לתביעה כרטיס רישום שוטף, בו נרשמו כל הפעולות שבוצעו בעבור הנתבע. לטענת התובעת, עקב פעולותיה, נקבעה לנתבע נכות בשיעור 25% במוסד לביטוח לאומי והוא זכה להטבות כספיות בשל כך. מיד לאחר קבלת ההטבות הכספיות, הנתבע ניתק קשר עם התובעת ולא שילם לה את שכרה, כפי שהתחייב בחוזה. בהתאם לתחשיביה, חייב הנתבע לשלם לתובעת בעבור שירותיה, סך של 24,240 ₪. בנוסף, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום של 15,000 ₪, בגין פיצוי מוסכם בשל התחמקותו מתשלום שכר הטרחה, ובסך הכל, בצירוף ריבית עליה התחייב במקרה של אי תשלום - 41,980 ₪. פניותיה של התובעת, לרבות מכתב אזהרה שנשלח ע"י בא כוחה, לא נענו. התובע חייב לשלם לתובעת את שכר הטרחה מכוח עילה חוזית וכן מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט.
הנתבע טוען כי השירותים, אותם מתיימרת התובעת ליתן במסגרת חוזה ההתקשרות, כגון מתן ייעוץ, סיוע וייצוג לנפגעים מאירוע בריאותי, המעוניינים לממש את זכויותיהם על-פי דין או על-פי פוליסת ביטוח, הינם שירותים שנתייחדו לתחומי העיסוק של עורכי הדין בישראל ולפיכך מדובר בעיסוק בפעילות אסורה ובהסגת גבול של מקצוע עריכת הדין, בניגוד לסעיף 20 ל חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961. לפיכך, על-פי סעיף 98 לחוק הנ"ל, לא ייזקק בית המשפט לתביעת שכר בעד השירותים הללו. כמו כן, טוען הנתבע כי החוזה נוגד את תקנת הציבור ויש לראותו כבטל בהתאם לסעיף 30 ל חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. זאת ועוד: החוזה אינו משקף את ההבטחות והמצגים כפי שהובאו בפני הנתבע ואשתו ועל כן טוען הנתבע כי ההתקשרות בחוזה נבעה מהטעיה. התובעת לא קיימה התחייבויותיה לפי החוזה, התרשלה וגרמה לנתבע פגיעה בזכויותיו בדין. התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית מטעם הנתבע למוסד לביטוח לאומי, לא הגישה ערר על החלטת הוועדה הרפואית, לא טרחה לשלוח את הנתבע לבדיקה רפואית כלשהי מטעמה ולא פעלה כלפי פקיד השומה במס הכנסה. עוד הוסיף הנתבע כי בכוונתו להגיש נגד התובעת תביעה כספית בגין הנזקים הכלכליים שנגרמו לו, עקב מחדליה וייעוצה הכושל והבלתי מקצועי. מוסיף וטוען הנתבע כי החוזה עליו מושתתת התביעה, הינו חוזה אחיד, כהגדרתו ב חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 והוא כולל תנאים מקפחים, כגון התנאי בדבר פיצוי מוסכם. לבסוף טוען הנתבע כי התצהיר שצורף לכתב התביעה, נוגד את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכן התצהיר אינו מפרט את זהות המצהירה, זיקתה לעובדות שבכתב התביעה והטעמים לכך שנתנה את התצהיר במקום התובעת. כמו כן, טוען הנתבע כי הוא זכאי להשבת המקדמה ששילם בסך של 1,200 ₪.
|
- האם מילוי טופס 'פגיעה בעבודה' למוסד לביטוח לאומי מסיג את גבול המקצוע?- היות ולצורך טופס זה נדרשות עובדות, אך לא נדרש כל שיקול דעת משפטי, או ידע משפטי, אין מדובר בהסגת גבול המקצוע. גם טופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות לעבודה הינו טופס מובנה אשר יש למלא בו בצורה טכנית פרטים ועבדתיים הקשורים בנפגע, בפרטי הפגיעה, בפרטי מקום העבודה, ואין צורך בידע משפטי בכדי למלאו. זאת ועוד – המוסד לביטוח לאומי אינו "טריבונל מעין שיפוטי" וגם מטעם הזה יצוג מול המל"ל על ידי 'בר-מדיקס' הינו כדין. עם זאת, היות וועדת הערר הינה 'טריבונל מעין שיפוטי', הכנת הערר עבור הנתבע נעשתה תוך השגת גבול המקצוע ובניגוד לסעיף 20(1) לחוק לשכת עורכי הדין.
- האם בנסיבות שבהן מרבית פעולות התובעות היו כדין ורק פעולה אחת (הגשת ערר) בוצעה תוך הסגת גבול המקצוע, זכאית התובעת לשכר טרחה? - אי החוקיות של הגשת הערר, איננה מחייבת את פסילתו של כל ההסכם. מכוח סעיף 98 לחוק לשכת עורכי הדין, אשר לפיו 'לא ידרש בית המשפט לתביעה בגין שכר טרחה בגין שירות שנתייחד לפי החוק לעורכי דין', מוסמך בית המשפט לשלול שכר טרחה באשר לאותן פעולות אשר בוצעו תוך כדי הסגת גבול המקצוע, אך לא לאיין את החוזה בכללותו. פרשנות זו מתחייבת לנוכח העובדה שחופש העיסוק הוכר כזכות יסוד וכי הכלל הינו כי כל אדם רשאי לעסוק בכל עיסוק שלא הוגבל במפורש בחוק.
- האם 'בר-מדיקס' התרשלה כלפי התובע? - 'בר-מדיקס' ניהלה רישום שוטף, בהתייחס לכל הפעולות אשר ביצעה בעבור הנתבע, שלעניין דיני הראיות הינו 'רשומה מוסדית' לכל דבר ועניין. לא הוכח כי היא התרשלה.
- טענת הנתבע ולפיה לא קרא את ההסכם אינה יכולה להשמע - משום שחזקה על מי שחתם על הסכם, שקראו והבינו, והן משום שלגופו של עניין – התובע תיקן תיקונים בהסכם ועל כן חזקה עליו שקרא את תוכנו והבינו.
- האם הנתבע הוטעה? - לטענת הנתבע, הובטח לו כי ילווה לועדה רפואית וכי תנתן לו חוות דעת רפואית על חשבון החברה וזו לא ניתנה, ואכן – עיון בהסכם מעלה כי הוצג בפני הנתבע מצג ולפיו חוות דעת רפואית כלולה בהסכם, וכי לא מדובר בהוצאה שאמורה להשתלם מכיסוי של הנתבע, וכן שיזכה לליווי צמוד לוועדה. נכון, אמנם, שעדות הנתבע סותרת את האמור במסמכים הכתובים אולם חל פה חריג ה'מרמה' ולפיו ניתן לסתור את האמור ברשומה מוסדית מקום בו נטענת טענת מרמה. לאור האמור לעיל, אי מתן חוות הדעת ואי מתן הליווי המובטח לוועדה מהווים הפרה של ההסכם וכן הטעיה מצד הנתבעת.
- האם הפרת ההסכם וההטעיה יש בהם כדי להוביל לדחיית התביעה? - לא, משום שאך ורק עם ביטול ההסכם, משוחררים הצדדים מהתחייבויותיו וזכאים להשבה ולשאר ולשאר התרופות הנזכרות בחוק. במקרה דנן, הנתבע לא הוכיח וגם לא טען כי ביטל את ההסכם. להפך, חרף אי הגשת חוות הדעת וחרף העובדה שלא לווה לוועדה, המשיך הנתבע לצרוך את שירותי התובעת. רק למן חודש ינואר 2007 החל שלא להגיב לפניות התובעת וטען בפני התובעת כי אינה זכאית לשכר כלשהו; אין זכר בחומר הראיות ולו למכתב בודד מאת הנתבע לתובעת במהלך כשנתיים וחצי ומעלה של שירות, בדבר הפרת ההסכם או הטעיה מצד התובעת, לא כל שכן ביטול ההסכם. הנתבע ביטל את החוזה באיחור ניכר, ולא בתוך "פרק זמן סביר" – ועל כן – הוא אינו זכאי להינות מבטלות החוזה עקב הטעיה, וגם אם החוזה היה בטל, היות והשבה אינה אפשרית שכן השירותים נתנו, על הנתבע לשלם את שווים וזאת מכוח סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973.
- הנתבע לא הרים את נטל הראיה כי ההפרות הנטענות מצדו של החוזה, הסבו לא נזק - כך לדוגמא הוא נמנע מלהביא חוות דעת מטעמו אשר תתמוך בטענתו ולפיה – לו היה מצטייד בחוות דעת, היו מוגדלים אחוזי נכותו. משלא הוכח נזק אין להפחית את סכום שכר הטרחה אשר מגיע לנתבעת.
- האם החוזה עליו החתימה הנתבעת את התובע הינו חוזה אחיד אשר כולל תנאים מקפחים, כגון התנאי בדבר פיצוי מוסכם? - אכן, בסעיף 6 להסכם נכתב כי:
- "6. מילוי התחייבויות, פיצוי מוסכם ומקום שיפוט: ... במידה ויהיה ניסיון להתחמק מתשלום, תגבה בר מדיקס 35% נוספים, מהמופיע בסעיף 2, אך לא פחות מ- 15,000 ₪ (לפי הגבוה מבינהם), כפיצוי מוסכם, בגין הנזקים שיגרמו לה..."
המדובר בפיצוי מוסכם אשר בית המשפט רשאי להתערב בו וזאת מכוח סעיף 15(א) ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1971, ככל שאין כל יחס סביר בין הפיצוי המבוקש בגין ההפרה שנטענת ולבין הנזק שניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה שייגרם כתוצאה מההפרה הנטענת. במקרה דנן, הסעיף אינו מבחין בין אי תשלום של מלוא השכר ולבין אי תשלום חלק מהשכר שיכול גם לעמוד על סכום נמוך של אלפי שקלים בודדים ותיאורטית אף פחות ודי בכך כדי לקבוע כי הוא נעדר כל יחס סביר. מעבר לכך, מדובר בהפרה של אי תשלום שכר טרחה. הנזק הצפוי כתוצאה מכך הנו הפרשי הצמדה וריבית או לחילופין, ריבית בשיעור שנגבה על יתרות חובה בבנק, ככל שזהו המצב. במקרה דנן, לא נטען ולא הוכחה ריבית כלשהי. לפיכך, יש להוסיף לשכר הטרחה שנתבע, לכל היותר, הפרשי הצמדה וריבית כדין.
|
על הנתבע לשלם לתובעת את שכר טרחתה בסך של 24,240 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, הנתבע ישלם לתובעת את אגרות המשפט. הסכומים שנפסקו ישולמו על ידי הנתבע לתובעת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיו.
לגבי שכר טרחה, משנדחתה חלק מהתביעה ומשעתרה התובעת לתשלום פיצוי מוסכם שלא היה מקום מלכתחילה לתבוע אותו, תוך הגדלת סכום התביעה בצורה משמעותית ונוכח הממצאים לגבי הטעיית הנתבע, בעיקר לגבי הגשת חוות דעת, כל צד יישא בשכר טרחת עורך-דינו ושאר הוצאותיו, למעט אגרות, אשר כאמור, ישולמו על ידי הנתבע לתובעת.
|
- בבית משפט השלום בתל-אביב
- בפני השופט יאיר דלוגין
- בשם 'בר-מדיקס' (התובעת) – עו"ד צבי רוטמן
- בשם אברהם חן (הנתבע) - עו"ד מיכל בירותי
|
|