אמנון דנקנר: גדלתי בבית גזעני

כמה מילים על גזענות הגזענות היא קביעה תודעתית לפיה לא כל בני האדם שווים. על-פי סולם הערכים של המערב הנאור, הגזענות הינה תופעה דוחה שחשוב להוקיעה. הגזענים נחשבים ליעד התקפה מועדף של המחנכים ומעצבי דעת הקהל. רבים ממוקיעי הגזענות גזענים בעצמם. הכינוי "גזען" נחשב למעליב. מהסיבה הזו, מספר האנשים שמוכנים להודות שהם גזענים, קטן לאין-שיעור ממספר הגזענים באמת. בנושא גזענות יש נורמה מאוד נפוצה כי מה שאומרים בבית או בין חברים קרובים - אסור לומר בפומבי. לא רק משום הפוליטיקלי-קורקט, אלא בעיקר משום עוצמתם של הצבועים המופקדים על התקשורת. מנהיגי המתנחלים לדוגמה, לא יעזו לומר בפומבי על ה"ידיד" האמריקני שדורש את עקירתם "כושון". ביניהם כן. בחברה ליברלית, המחנכים ומעצבי דעת הקהל, לעולם לא יפסיקו להילחם בתופעת הגזענות. במגילת העצמאות כתובות כמה מילים על "ללא הבדל דת, גזע ומין". אלא שבחיים זה לא ככה. יש הבדל. וכשמדובר בחלקת האלוהים הקטנה, כל אחד רואה את עצמו חופשי לקבוע אותו.

בג"צ עמנואל הפך את נושא הגזענות בחברה החרדית לאייטם לוהט. לא משום שזה מפריע למתנפלים, ממש לא. אלא בעיקר משום שמדובר בציבור, שלהתנפל עליו זה סוג של בילוי. לא זעזוע אמיתי מקיפוח המזרחיות אני רואה, אלא הזדמנות להדליק מדורה. החרון הזה מזויף. איך אני יודע? בדיקה שטחית תגלה שאפליית מזרחיים בולטת ורבת משמעות מתקיימת מאז קום המדינה במה שאנחנו מכנים "אליטות". כמה עלי תאנה באקדמיה, בפרקליטות, בבית המשפט העליון ובעיקר בתקשורת, אין בכוחם כדי לכסות את ערוות הצבועים. אם על אפליית התלמידות המזרחיות יש מי שיחלוק, הרי שעל אפליית המזרחיים באליטות, אין חולק.