זה הזמן לסלוח

לפני שנה פרסם נתן זהבי בטור הקבוע שלו במקומון השבועי ברשת "זמן מעריב" (זמן ירושלים, 25.9.09) מאמר בשם "סליחות" [ראה משמאל] - ובו ביקש סליחה מגורמים שונים בחברה הישראלית לקראת יום הכיפורים. בצד המאמר הזה הביא בתוך "בוקסה" נפרדת קטע נפרד בשם "חץ מסילבי קשת". באותו קטע סיפר נתן זהבי על מעטפה, שהגיעה לביתה של סילבי קשת, שעוררה את חמתה. לדבריו, המעטפה נשלחה מבנק לאומי והכילה ספר בשם "ההרצאה האחרונה" מאת פרופסור רנדי פאוש. וכאן תיאר זהבי מדוע כעסה סילבי קשת - והנה הציטוט מדבריו:

• "קשת הפכה את הספר לראות במה הוא עוסק, והתברר לה שמדובר ב"הצעותיהם המגונות" של כמה מרצים מ"מאוניברסיטאות מכובדות" על "מותם המתקרב". גברת קשת, שאין לה כל רצון שיציעו לה הצעות על הרהורי מוות לכבוד יום הולדתה, לא הייתה מוכנה להבין את הרמז, וגם לא חשבה שיש בשליחת ספר מסוג זה...לדעתה מדובר בנבזות מרושעת וטיפשות חסרת הסבר... וכו'".

נדהמתי לקרוא את הקטע הזה, שכן מדובר בספר עדין ומלא חוכמת-חיים, וכל הסגנון לקשור אותו ל"הצעות מגונות של כמה מרצים" נראה לי תמוה ביותר. היה ברור לי, שזהבי - שידוע כלוחם צדק - לא קרא את הספר כלל. לכן, התפלאתי שבטור אישי שבנוי על בקשת סליחה, הוא שופך אש וגפרית על ספר שכולו ערכים ואהבת אדם, וכולו חמלה ולקחי חיים. כתבתי לו מכתב ופרשתי לפניו כמה תובנות שהספר הזה מעלה - ואביא כמה מהן לפניכם: רנדי פאוש כתב את הספר במסגרת סדרת הרצאות שנתן, לאחר שנודע לו כי חלה בסרטן הלבלב וכי נותרו לו כמה חודשים לחיות. פרופסור פאוש ביקש לחלק עם שומעיו וקוראיו את התובנות שרכש במשך חייו הקצרים: כך, למשל, סיפר על הדרך שבה אביו חינך אותו:

• "אבי היה אומר דברים כגון- 'לעולם אל תחליט עד שתצטרך', הוא הזהיר אותי שגם אם אהיה בעמדת כוח, בעבודה או ביחסים, עליי להקפיד להיות הוגן. 'זה שאתה במושב הנהג', היה אומר, 'לא אומר שאתה צריך לדרוס אנשים'".

בפרק אחר הוא מספר כיצד לימדה אותו אמו מהי ההכרה הנכונה של הערך העצמי שלו: הוא מתאר סיטואציה מיוחדת, כאשר זכה לתואר דוקטור במחשבים, וסיפר לאמו על הבחינה הקשה עד שזכה בתואר. באותו מעמד אמו אומרת לו: "אנחנו יודעים בדיוק איך אתה מרגיש חמוד, ותזכור שכשאביך היה בגילך הוא נלחם בגרמנים". רנדי פאוש מתאר גם את הפילוסופיה החינוכית שלו, וקשה לקרוא לתובנות מסוג זה "הצעות מגונות". כך, למשל, כשהיה ילד, נשלח רנדי לשיעורי פוטבול, והמאמן ג'ים גראהם ערך להם אימון ראשון, והריץ אותם קשות, ורנדי כותב על השיטה המוזרה, שבה המורה המאמן מלמד אותו לבעוט בכדור - והקטע מדהים, תובנות שצריך ללמד בכל מערכת החינוך, בוודאי לא תובנות מגונות, וכך כותב רנדי פאוש:

• "והוא אפילו לא הביא איתו כדורים. לבסוף ילד אחד דיבר בשם כולנו: 'סליחה, המאמן, אבל אין כאן אפילו כדור'. והמאמן גראהם ענה: 'אנחנו לא צריכים כדורים'. שקט השתרר בשעה שכולנו חשבנו על כך...
  'כמה שחקנים נמצאים בכל זמן נתון?' שאל אותנו.
  אחד עשר בכל קבוצה, ענינו, כלומר עשרים ושניים.
  'וכמה אנשים נוגעים בכדור בכל זמן נתון?', שאל.
  אחד מהם.
  נכון, אמר, אז אנחנו נעבוד על מה ששאר העשרים ואחד עושים. יסודות, זו הייתה המתנה הגדולה שהמאמן גראהם נתן לנו. ראיתי שזה השיעור שילדים רבים כל כך מתעלמים ממנו, מה שתמיד פועל לרעתם. אתה חייב לבסס את היסודות, כי אחרת כל המבנה המפואר לא יעמוד".

האם אפשר לכנות סיפור אנושי כה יפה בשם "הצעות מגונות"? האם אין בכך כדי להוציא דיבה ולשון הרע על איש חכם, שמת בטרם עת, שניסה ללמד אותנו משהו על חייו, בטרם הלך טרם זמנו? קשה לי לקרוא את ההאשמות המכפישות על חוכמת החיים של רנדי פאוש, והלב נצבט כאשר מדביקים ללקחים המעמיקים של פאוש את המילים "נבזות מרושעת וטיפשות". אילו לפחות היו מצרפים הנמקה לאחר קריאה אמיתית... כשקיבלתי את הספר, הבנתי ששלחו אותו לסופרים ולעיתונאים, כדי שייתנו כבוד ללקחי חיים, לתובנות חכמות. האם כשנכתוב אנו את לקחי חיינו, יתייחסו לדברים כאל "הצעות מגונות". קשה להבין. מדוע כל-כך קל להשמיץ, והאם יש לאנשים אותו אומץ לבקש סליחה? הנה עוד קטע מדבריו של רנדי שיפעים אתכם, קטע שאולי ידחף אתכם לפנות גם אתם לזהבי כדי שיתנצל על דבריו הקשים. מה, למשל, תאמרו אתם על הדרך שבה מתאר רנדי פאוש את המושג מנהיגות. קיראו נא ונסו לשפוט אם אין זה הזמן, שנתן זהבי יקרא באמת את ספרו של רנדי פאוש הטוב והמטיב, ויבקש ממנו סליחה. האם אין זה מקובל, שאדם יפרסם דברים, רק לאחר שקרא ולמד ושפט באמת? מי שקורא קטעים אלה חש רצון עז לרוץ ולקרוא את שאר הפרקים המלאים בעושר רוחני. הנה, למשל, קטע מספרו של רנדי שמאיר לנו, מהי הדרך להבין סודותיה של מנהיגות אמיתית. רנדי פאוש לומד ומפנים ברוחו מהי מנהיגות מדרך ההתנהגות של קפטן קירק, אותו כוכב אגדי אשר פיקד על ה'אנטרפרייז' בסדרה 'מסע בין כוכבים'. כך כתב רנדי פאוש האציל בספרו הקסום:

• "אם צפיתם בסדרה, אתם יודעים שקירק לא היה הבחור הכי פיקח על החללית. מר ספוק, הקצין הראשון שלו, ייצג את השכל ההגיוני תמיד. לד'ר מקוי היה כל הידע הרפואי...סקוטי היה המכונאי הראשי...אז למה קירק זכה לפקד על הספינה? יש מערכת מיומנויות הנקראת מנהיגות. הוא היה התמצית המזוקקת של המנהל הדינמי. כזה שיודע להאציל סמכויות, שלהוט להעניק השראה ושנראה טוב בבגדי העבודה שלו. הוא לא טען שמיומנויותיו טובות יותר מאלה של הכפופים לו. הוא הכיר בכך שהם יודעים מה הם עושים בממלכות שלהם. אבל הוא זה שיצר את החזון. את רוח הדברים. הוא היה הממונה על רוח הצוות".

התרגשתי במיוחד מכמה שורות בספרו של רנדי פאוש. הוא כתב שם על קטע מסרט על הסדרה, שבה עוברים צוערי צי הכוכבים אימון סימולציה, ומנסים לאמן אותם - איך יתמודדו במצב כמעט חסר-סיכוי. בסרט מוסבר, שכאשר קירק היה צוער, הוא תכנת מחדש את הסימולציה, כי "הוא לא האמין בקיומו של תסריט, שבו אי-אפשר לנצח". חבל, שבאמצעות כתיבה אלימה מנסים לנצח את רוחו הטובה של רנדי פאוש. אני עדיין מחכה שנתן זהבי יתנצל. שלחתי לו לפני שנה מכתב ובו פירטתי טענותיי, וציטטתי קטעים מספרו של פאוש. שלחתי לו את המכתב במייל הן מהדואר האלקטרוני שלי בבית והן מתיבת הדואר האלקטרוני בעבודה, וכלום לא עזר. הוא לא פרסם את דבריי ואת בקשתי. הנה, בקרוב יגיעו ראש השנה, יום הכיפורים, ימי הסליחות. האם נתן זהבי יבקש סליחה? אני מקווה שכן.