ברח השפן מתוך הכובע. בראיון בערוץ 1 לעיתונאי
עודד גרנות, מסביר אבו-מאזן את משנתו על יחסי ישראל והפלשתינים, תוך הדגשה של רצון למדינה פלשתינית בגבולות 67'. אבל השפן האמיתי היה באמירת-אגב שלו, שהוא מוכן למדינה יהודית בגבולות 47'. תשובתנו: הזמן פועל לרעתכם, בעוד 62 שנה תתגעגעו למה שמציעים לכם היום.
הרעיון של אבו-מאזן, לעודד גרנות, מסכם למעשה את יחסי ישראל והפלשתינים, על כל ההצעות, הוועידות, הלחצים הבינלאומיים, האישים הרבים שבאו והלכו וכנראה שעוד יבואו בעתיד.
רוב הרעיון מוקדש לנושא של הקפאת הבנייה ביו"ש, כאילו שזה הדבר שיציל את השיחות ויניע את המומנטום. אבו-מאזן נאחז בברק אובמה וב
הילרי קלינטון, שהם יוזמי ה"הקפאה", כנתון להמשך השיחות, אך לא משיב בבירור ובצורה החלטית, למה הם חיכו עד הלום ולמה לא הוא ולא
יאסר ערפאת לא הסכימו להצעות הנדיבות של
אהוד ברק ו
אהוד אולמרט. אילו ערפאת היה מקבל את ההצעות שהוצעו לו בשפע על-ידי ממשלות ישראל, ובמיוחד אהוד ברק, לא הייתה עולה שאלת הבנייה וההקפאה. אילו אבו-מאזן היה מקבל את הצעות אהוד אולמרט/
ציפי לבני, לא הייתה בעיה עכשווית של בנייה וההקפאה, אלא היו כבר קווים מוסכמים לגבולות קבע.
העובדה שבאים לארץ לטיולים ולסיורים אישים מהקהילייה האירופית, כמו שר החוץ הצרפתי ושר החוץ הספרדי, השליח של אובמה והילרי קלינטון בכבודה ובעצמה - השפעתם הולכת ודועכת עם חלוף הזמן וחוסר היכולת להשפיע על הפלשתינים, להשלים עם מצב עובדתי הולך ומשתרש ומתבסס - גבולות 67' לגבי מדינה פלשתינית.
אבו-מאזן מתגעגע פתאום לגבולות החלוקה של 47' ומבחינתו, אפשר להבין אותו. אבל כאשר ועדת האו"ם הציעה את תוכנית החלוקה ב-47', לאמור: מדינה יהודית ומדינה ערבית - התשובה היתה: מלחמת השחרור. לאחר 62 שנה, ולאחר שהפסידו בכל המלחמות עד כה - ויפסידו גם בעתיד, למרות ציר הרשע והפשע ולמרות "הגמד הרשע" מטהרן - הם יבינו את הטעות. יש להניח שבעוד 63 שנה הם יתגעגעו להצעות של ברק ואולמרט, ואז אבו-מאזן חדש יציע לקבל את ההצעות שיהיו כמובן ריקות מתוכן.
הזמן פועל לרעת הפלשתינים. אמרתי וכתבתי זאת, פעמים מספר, במאמרים באתר זה, הזמן פועל לרעתם. הבנייה נמשכת, התנופה ממשיכה והסיכוי לקבל את מה שהציע ברק - הולך ונעלם כמו ברק שבא אחרי הרעם ואחריו גשם זלעפות ששוטף את ההצעות הקודמות.
אבו-מאזן לא מספיק חזק כדי להנהיג את הפלשתינים לוויתורים כואבים ולהסכם עם נתניהו. הוא לא מייצג את כל העם הפלשתיני, אולי בקושי 50%, וגם אין לו את הכריזמה, היכולת והאומץ לבצע שינוי דרסטי.
הפלשתינים לא מוכנים להסכם למדינה יהודית, לא בגלל השם והגבולות, אלא בשל הקונוטציה והפרשנות שאומרת ויתור על זכות השיבה, חיסול מחנות הפליטים שנשמרו וטופחו על-ידי ממשלות ערב בתקוות השווא של חזרה לפלשתין - וכל זאת בתנאי שלא יצטרכו לשלבם במדינותיהם ולאזרח אותם. תחשבו מה יעשו כל הפליטים במחנות. הם ישמחו להשתלב במדינות שבהן הם נמצאים, אבל המדינות לא רוצות אותם, וכל השנים האלה שותלות בהן תקוות שווא. יתרה מכך - הם מחלקים להם מפתחות ישנים וחלודים עליהם רשום יפו, לוד, רמלה, עין הוד, שייח' מוניס, יפו העתיקה (לידיעת השמאלנים תומכי מדינת כל אזרחיה), ומעודדים אותם לחלום על חזרה לבתיהם שכבר אינם.
ועידת הפתח בבית לחם 2010
להזכיר לציבור (במיוחד לחותמי העצומות נגד חוק הנאמנות ונגד מדינה יהודית) את עיקרי ההחלטה:
א. המשך המאבק המזוין.
ב. לא לוותר לעולם על זכות השיבה.
ג. ירושלים רבתי - כבירת פלשתין.
ד. החלטות אנטי ישראליות נוספות.
אז בבקשה, נא להוציא את המסקנות המתבקשות מהתנהלותו של אבו-מאזן, שנחשב כמתון וכפרטנר.
תגובת ממשלת ישראל, לפי הערכתי, צריכה להיות חד-משמעית; אם אי-אפשר להגיע להסכם מוסכם, על נתניהו לצאת בתוכנית מדינית חד-צדדית, ובה פירוט של ההצעה הישראלית שממנה אין חזרה, אלא אפשרות לגמישות בשוליים בהתחשב בנסיבות.
עקרונות ההצעה החד-צדדית
א. הדברים שהושמעו על-ידי נתניהו ב
הרצאה בבר-אילן.
ב. עקרונות הבנויים על תוכנית אלון.
ג. גבולות קבע, בני הגנה ונותני ביטחון.
ד. בקעת הירדן - מפורזת, נשלטת על-ידי ישראל.
ה. כל הגושים הגדולים בתוך הגבולות בני ההגנה.
ו. ירושלים - בירת ישראל - ניתן לוותר על שכונות ערביות מסביב.
ז. הר-הבית בידינו (בנוסח הדיווח של מוטה גור).
ח. מדינה יהודית ברוח מגילת העצמאות.
להבהיר לנשיא אובמה ולשליחי הקהילייה האירופית: ביטחון ישראל, גבולות ישראל, השלום לישראל - הם בתחום ההחלטות של ממשלת ישראל.
על אובמה ותומכיו לדאוג שציר הרשע שהולך ומתרחב ומתעבה סביב ישראל, לא יהווה סכנה קיומית לישראל. אז ורק אז יחזרו לטפל בישראל והפלשתינים, ולא בסדר הפוך.
התפשטות האחמדינאג'יזם באזורנו והאיסלאם באירופה - מסוכנות יותר וחמורות יותר לשלום העולם מאשר המזרח התיכון, ולכך צריך לדאוג אובמה. אנחנו נדאג כבר לעצמנו.
