שאלה של טעם ומהות

ביום רביעי האחרון קבעו השופטים נורית אחיטוב, מירי דיסקין ורענן בן-יוסף שהמעשה שעשו הצעירים מהכפר הערבי ג'לג'וליה, שבעטיו נרצח אריק קרפ, הוא הריגה ולא רצח. רקע לפרשה: בליל שבת, ה-14 באוגוסט 2009, תקפה חבורת צעירים מהכפר הערבי ג'לג'וליה ומכפר-סבא את אריה קרפ בן ה-59 בשעה שטייל עם אשתו שרה ובתו אוטליה בטיילת תל-ברוך בחוף ימה של תל אביב. שלושה מחברי הקבוצה - עבד אל רחמן עדס, ג'מיל עדס וקטין כבן 18 הואשמו כי תקפו את קרפ באגרופים ובעיטות ללא סיבה מוצדקת, ואילו שאר החבורה הורשעה בסעיף "אי מניעת פשע". השופטים אומנם קשרו בין המכות לסיבת המוות, אך היות שלא הוכח במשפט יסוד הכוונה הפלילית (כפי שקובע החוק) לא ניתן להרשיעם ברצח. כמו-כן, ציינו השופטים שהנאשמים לא השתמשו בכלי נשק קטלני ולא היכו את המנוח באזורים רגישים. השופטים ביקרו את המשטרה על כך שלא זומן פתולוג לשטח כדי שיבדוק את גופתו של קרפ, וכן על כך שלא הועברה קלטת של מצלמות אבטחה לפרקליטות ולשופטים. פרשנות: לא פשוט להוכיח במשפט את יסוד הכוונה הפלילית. זאת מאחר שלא ניתן לדעת האם התוקף רצה להרוג את האדם או רק לגרום לו חבלות. המילה "הריגה" נתפשת בעיני הציבור בקשת רחבה של מקרים: החל בגרימת מוות ברשלנות וכלה במעשה אלימות מכוון העלול להסתיים במוות. עבירת ההריגה אינה פשוטה וטומנת בחובה 20 שנות מאסר, אך אין לי ספק בכך שאדם הנוקט באלימות לשמה התכוון לרצוח, גם אם לא מדובר במעשה רצח בפועל. בשנת 2007 הקים שר המשפטים דניאל פרידמן ועדה בראשותו של הפרופסור מרדכי קרמניצר, אשר בחנה את מידות העונש וקבעה שיש לבטל כליל את סעיף ההריגה ולחלק את סעיף הרצח לשניים: רצח בכוונה תחילה ורצח כתוצאה מאדישות או זלזול. לפי דעתי, צריך לשנות את סעיפי הרצח וההריגה הקיימים משנת 1936 ולהכניס להם תוכן אשר יתאים למתרחש כיום.