"לכל מלכודת יש שמות והם כבדים
הם מפתים אותך גם בשמחה חוגגת
יש אנשים שבשנאה הם לכודים
ויש אלה שאהבתם הורגת"
(מתוך "מלכודות", מילים: ניקוס גטסוס, תרגום עברי: יהודה פוליקר וצרויה להב)
היום הגדול, יום שחרורו של גלעד, מילא את הגאווה הישראלית שבי. מרותק לאמצעי התקשורת שהקפידו לדווח כל שנייה בשחרור של גלעד, נרגש ונפעם, וכמו רבים החסרתי פעימה והזלתי דמעה עם הופעת תמונותיו הראשונות של גלעד. יש משהו בגלעד שהתחברתי אליו, הענווה, הנועם, הרגש הטמון בבחור. גלעד חופשי, אנחנו נרגשים, וכפי שאמר
כבוד נשיא המדינה,
שמעון פרס, "חזרת אלינו. ואנו חזרנו אל עצמנו. ילדי ישראל וחיילי צה"ל טועמים עתה יחד איתך טעמה של חירות. טעמה של מולדת. קומתנו הזדקפה יחד איתך".
"מכלול העשייה למען גלעד מביא לידי ביטוי את מחויבותם של מדינת ישראל, של צה"ל ושל חייליו לעשות כל שניתן כדי להחזיר כל חייל שיצא למשימתו, ולא שב ממנה. מחויבות זו שואבת את כוחה מתוך ערך הרעות, שהיווה, מהווה וימשיך להוות עיקרון מהותי ומוביל בקוד המוסרי והמבצעי של צה"ל", כתב ראש המטה כללי, רב אלוף
בני גנץ, באיגרת לחיילי צה"ל. "מחויבות זו מבטאת את ערכי האחריות, השליחות והדבקות במשימה, את ערבותנו לאנשינו, שאין שנייה לה בכל צבאות העולם, ואולי יותר מכול - את קדושת חיי האדם המנחה אותנו כל העת".
מבין שלל האמירות שנאמרו ביום הזה מצאתי בדבריהם של נשיא המדינה והרמטכ"ל את הערכים שכה חסרו לנו - מחויבות, רעות, אחריות, שליחות, דבקות במשימה, ערבות הדדית, קדושת החיים. גם השימוש בביטויים מולדת, זקיפות קומה כה חסרו לנו. ביום כזה הורגשה האחדות בעם, עם כל הכאב על שחרורם של מחבלים שפלים.
מי שחופשי אינו מעריך את החופש, קשה להעריך את ערכו. בימים כאלה מרבים לראיין פדויי שבי, איש איש וסיפורו, איש איש ודרך התמודדותו. יש ברגעים אלה עוצמה אדירה. מרגש לשמוע את האנשים המיוחדים האלה, כמה רגישות יש בדבריהם, כמה תובנות ניתן ללמוד מהם על החיים. אני שבוי בחופש, כמו רבים מאיתנו. אולם, איזה הבדל יש בלהיות שבוי בחופש לעומת שבוי במשמעות המוכרת, הקרה, הכואבת. להיות שבוי בחופש זה לעתים לא לדעת להעריך את מי שאתה, לשמור על עצמך בסביבה דורסנית ונטולת רגשות על-ידי התבודדות והסתגרות. כתבתי באחד ממאמריי שיש בחשיפה משהו משוגע, כמעט התאבדות קראתי לזה, ולבטח בחברה שהזלת דמעה מהתרגשות אינה מובנת מעצמה.
צניעות וענווה הינן תכונות עילאיות לטעמי. פגשתי אנשים שתכונות אלה מהם והלאה. "אני ואפסי", "נער הייתי וגם זקנתי", התפארות בעשייה, ב"דאגה" ובכבוד - אלה מעט מהביטויים כשהאחרון שבהם (כבוד) מבטא את החבוי. החיפוש הנואש אחר כבוד אבוד, כבוד מושג בעשייה בלבד. ומי מחפש כבוד? מי רודף אחריו? ולמה בעצם לרדוף אחריו? הכבוד מגיע מאליו, מההכרה, מההערצה, מהתמיכה. חוויתי חציית גבול כשעמית לעבודה שלח אליי הביתה, בעת ארוחת ערב עם רעייתי וילדיי, מכתב תביעה שכל מטרתו הייתה הפחדה מבלי שבדק את העובדות. בהכירי את האיש ואת הטקטיקה השפלה גיחכתי, אולם את המעשה הנבזה שעשה מול בני משפחתי, בביתי, לא אשכח. פה אני שבוי, פה יש חציית קו אדום.
כמה לא מפתיע שאתה נפרד ואנחנו לא נפרדים ממך, אנחנו נפטרים ממך. כך קראתי לקדימון בפייסבוק. למילים בשירו של ניקוס גטסוס, משורר יווני, שפותחות את מאמרי יש משמעות רבה מבחינתי: אלה שאהבתם הורגת מסוכנים יותר מאלה שבשנאה הם לכודים, שווה ערך לשמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי. אלה שמייעצים לך "כמו אב לבן", אלה ש"שומרים עליך" - הם המלכודות, הם הסכנה, הם אלה שישמחו בנפילתך. איני שונא אותם, איני מצפה מהם לסליחה כי אינם ראויים למחילה. שיחיו עם המטען החורג של שפלותם ושל החיים בשקר, שבויים בעולם שלהם.
