כמו כל אחד, גם בתודעתי יש רשימה דמיונית של "טובים" ו"רעים". העיתונאי
יעקב אחימאיר, מככב אצלי ברשימת הטובים, מהסיבה הזאת שמחתי לשמוע שהוא זוכה השנה בפרס ישראל לעיתונות. ראיתי בזכייתו סוג של תיקון.
נחום ברנע - גם הוא חתן פרס ישראל לעיתונות - הוא הקלקול, ואחימאיר הוא התיקון.
יש לי תחושה שאחימאיר, למרות הפרגון שלי, יחוש אי-נוחות שאני כורך את שמחתי בזכייתו, עם "הכפשת" עיתונאי אחר. כי ככה הוא - ג'נטלמן, מאופק ומקצוען. אני שמח בזכייתו משום שהוא ההוכחה, שניתן להיות עיתונאי דעתן, הגון וחדור שליחות עיתונאית.
בתוכנית "היו ימים" (ערוץ הכנסת, 11.3.12) עם ד"ר
תום שגב, הזכיר אחימאיר את שנאת בגין. "אחרי המהפך ב-77'", כך אמר, "ראיתי וחשתי במערכת החדשות את השנאה למנחם בגין". יומיים קודם, בראיון ל
מעריב (9.3.12), אחימאיר דיבר על שנאת הברנז'ה את נתניהו. האזכור הזה הכיל את דעתו של אחימאיר - השנאה אסורה. היא משבשת ופוגעת באיכות ה"תוצרת" של העיתונאים.
הניסוח של אחימאיר את שנאת התקשורת למנהיגי הימין, היה מאופק. הלכתי לארכיון, כדי להביא את התיאור של
אמנון דנקנר למהפך 77'. "הברברים פרצו את החומות של בית-המקדש", אמר דנקנר ל
ארי שביט. "הברברים" - הכוונה לאותם אזרחים שהצביעו קודם למפא"י, אחר-כך למערך, וב-77', בחוצפתם כי רבה - "ערקו" למנחם בגין. השנאה לנתניהו היא אנטי-דמוקרטית, מפני שהיא מוכיחה קושי מנטאלי ופסיכולוגי לראות ראש
ממשלה שהגיע בזכות הפתקים של מי שהשמאל רואה כ"אספסוף".
ליעקב אחימאיר מגיעות ברכות. הפרס אותו יקבל בערב יום העצמאות, יכבד גם אותנו האזרחים, שאחימאיר חש כשליחם.
(בקרוב מאמר על החתן השני - נחום ברנע + סרטונים שהוא היה רוצה שלא תראו...)
