לעומת הפקות אחרות של המחזה המצליח הזה (האחרונה הייתה על קרשי "בית לסין" כמחזמר, שרוב מבצעיו היו בוגרי בית צבי משובחים ביותר), הדמות הטראגית והבולטת ביותר במחזה היא של מוריץ שטיפל (צחי לוק, שראוי לשאפו על משחקו הכה מרשים, במיוחד התנועה הפנומנלית שלו): הנער בן השש עשרה, שאימת גירושו מהגימנסיה בגלל ציונים לא מספיק גבוהים, גורמת לו להתאבד.
דרך יחסיו של מוריץ עם הוריו ועם חבריו, בולטת עובדת חומרת משקלה של החברה על התנהלות בני הנוער אז כמו היום. העדר ביטוי של רגש חם מצד ההורים לילדים, חוסר היזון חוזר מצידם, אלא רק נגישות, דוגמטיות ודרישות מוקצנות מהילד - כשמצד שני, מוזרותו ורגישותו של מוריץ הופכים אותו קצת למושא לעגם של הנערים, מלבד חבר אמיתי אחד - מלכיור (יואל ברמן שופע החום והאמפטיה, שחקן משובח במלוא מובן המילה). מלכיור נענה לבקשת מוריץ, ורושם בכתב ידו במחברת את כל הידע המיני שלו על-מנת ליידע את מוריץ הבור בתכלית בנושא, אך סקרן מאד לדעת. הוא גם מלווה את ההסברים איורים.
נו, נו, לאחר שמוריץ מתאבד, המחברת שנמצאה בין חפציו, הופכת לכתב אשמה נגד מלכיור גם הוא, והוא מועבר למוסד לעבריינים צעירים. אך מלכיור אשם במשהו הרבה יותר רציני. כמעט כמידת אשמתה של אמה של ונדלה כלפי הילדה יפה והמתוקה (מונא חוה הכובשת במשחקה והמקסימה בתמימותה). האם השמרנית (מורן מלכה המהוקצעת) עומדת כחומה בצורה מול תחנוני בתה, שמבקשת לקבל הסבר כיצד באים ילדים לעולם. האם מגמגמת משהו על כך שצריך לאהוב את הבעל לו נשואים, ואז יש ילד. ותו לא. ונדלה, תוך כדי, בשיטוטיה ביער, פוגשת את מלכיור יפה התואר, המצודד והמושך, מתנשקת אתו, מה שמוביל לאקט מיני לא כ"כ בהסכמה תחילה, אבל מה שמסב לה אושר, כי היא מפרשת זאת בביטוי לאהבה.
ההריון של הילדה בת הארבע עשרה גורם לאם לקחתה למישהו שעושה לה הפלה, שהתנאים הסניטריים הגרועים שבה גורמים למות הילדה. מי אשם? החינוך המיני הלקוי שהילדים לא זכו לו אז ועד לא מכבר. המחזה הוא כתב אשמה חמור כנגד מוסכמות החברה המעוותות, החיים לפי "מה יגידו השכנים והידידים", הקונבנציות הנכפות על הילדים והגורמות להם לחרוג מהמוסכמות אף על-פי כן, ולהתדרדר - כל אלה גלומים במחזה שראוי שבני נוער בכל הארץ יחזו בו.
בהצגה משתתפים שחקנים מלבבים כמו דורון רכליס המצוין תמיד כמנהל זוננשטיך, בירו טשלה כ"האיש במסכה", תמר בטלהיים החמודה כאמו של מלכיור, ניצן רנגיני במונולוג מרגש ונופר ברקול, והגר זיידל כהן הבלונדית המתולתלת שמרוב התרגשות בלעה את מילותיה במונולוג שלה - שלושתן כחברות של ונדלה, והבנים - ויטלי פסיק, צחי עמר המצוינים תמיד, וכן אלעד קונפינו ודודו אבגי - צוות גדול, אולי גדול מדי לבימה הקטנטונת שעוצמת הרגשות והמסר העמוק גדולים עליה. הבימאי ארי רמז עשה כל שביכולתו עם תרגומו הנפלא של עידו ריקלין, בתפאורה של לילי נחשון והמוזיקה היפה שעיצבה שוש רייזמן. בקשר לתלבושות שעיצבה נטשה מנטל - קצת מוזר לראות ילדות בנות 14 עם מחשופים שמגלים את רוב החזה של ילדות כה צעירות, ועוד במסגרת חברתית כה שמרנית.
עם כל הפיספוסים הקטנים - המחזה כה חשוב ומשפיע, שהיה ראוי לשפצו ולהעמידו לרשות הקהל הרחב, במיוחד לפני בני הנוער, שהם עתידינו.
