מלחמת עמוד ענן הסתיימה, ואווירה של שביעות רצון אופפת אותנו עכשיו. שוב הצליחה ישראל לצאת כמנצחת (לפחות לדעתנו), בזכות עמידתה מול מטחי טילים לטווחים שונים, שנורו על ערי ישראל. הפעם, הייתה זאת המצאת הפלא החדשה, כיפת ברזל, שחילצה אותנו מהאסון הצפוי, בשלום. אלא שתחושה זו, היא תחושה של ביטחון מדומה.
הפצצת ערי ישראל על-ידי טילים בעת מבצע עמוד ענן, הייתה "רק" בחזקת "טעימה", מהעלול להתרחש כאן במלחמה הבאה. אם אכן המספרים שמפיצים החיזבאללה והחמאס נכונים, וברשותם עשרות אלפי טילים (יש לצאת מתוך הנחה כי אין אלה דיבורי סרק), צפויים לנו ימים קשים בצל האיום הזה, ובוודאי אם אכן יתממש, גם בנוכחות פעילה של כיפת ברזל.
מציאות ביטחונית חדשה
אם למישהו היה ספק בדבר התהליך העובר על רצועת עזה, באו האירועים האחרונים והעמידו את כולנו נוכח מציאות חדשה: מעבר לגדר המערכת שוכן לא רק החמאס לבדו. שוכנת כאן גם בעלת-בריתו, אירן. הנשק הוא נשק אירני, אנשי החמאס מתאמנים באירן, אירן היא המממנת את מצבורי הנשק הגדולים ברצועה, ואירן היא היא הדואגת לכך שהם יגיעו לשם. קו הגבול בינינו לבין רצועת עזה הולך ונעשה יותר ויותר קו שבין ישראל לבין עמדות קדמיות של אירן. זו משמעותו המעשית של המצב שנוצר בשנים האחרונות.
לא ירחק הזמן שבו ינסו האירנים ואנשי החמאס להשיג הכרעה במאבק בינינו לביניהם על-ידי פגיעה בתשתיות, בכוחנו הצבאי, ובאוכלוסיה - והם, משנכשלו לעשות זאת באמצעות התקפה קרקעית, יעשו זאת מן האוויר.
ללמוד מן ההיסטוריה
ההיסטוריה מלמדת אותנו על מצבים דומים במלחמות גדולות בעבר. הכרעה מהאוויר, אף שמדובר היה אז בנשק משוכלל פחות, הרבה פחות, הושגה במספר רב של פעמים.
פרטיה ומהלכיה של מלחמת העולם השנייה, במיוחד אלה שבהם נקט הצבא הגרמני, נלמדים, למרבה האירוניה, בבתי הספר השונים של צה"ל. זו הייתה רוויה בניסיונות להשיג הכרעה בקרב או במלחמה על-ידי הפצצות מהאוויר. חלקם נכשלו במבחן הסופי של התוצאה (כניעת המדינה המופצצת), אך כולן הסתיימו במחיר כבד לאוכלוסיה, לתשתיות ולתעשיה המלחמתית והאזרחית.
כך לדוגמה הפכה אחת מהן: הפצצת קובנטרי, עיר קטנה במרכז אנגליה, לאירוע מהקודרים במלחמת העולם השנייה, שבהם ניסתה מעצמה אחת (גרמניה), להכריע את יריבתה (בריטניה), באמצעות הפצצות מן האוויר. אירוע זה נחשב בשעתו לייחודי בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה (בצד אירועים דומים להם היו אחראים הגרמנים).
הגרמנים החלו בהפצצות מרוכזות על בריטניה בשנת 1940. בין הערים שספגו את ההתקפה הכבדה מכולן הייתה קובנטרי. ב-14 בנובמבר 1940, תקפו הגרמנים בחמת זעם את העיר. קובנטרי נהרסה ברובה הגדול אף שמספר הנפגעים לא היה גדול. הישגם הגדול של הגרמנים היה בהריסה כמעט מוחלטת של התעשיה הכבדה. בקובנטרי ייצרו הבריטים ארטילריה, מכוניות, רכב משוריין ונשק קל. היא הייתה אז וגם היום סמוכה למרבצי פחם ומצויה על צומת סבוך של מסילות ברזל וכבישים.
להשקיע ההשקעות הנדרשות
שדרות שלנו והעיירות הסמוכות לה וגם הרחוקות ממנה לא הפכו לקובנטרי. הסיפור דאז הזה יכול היה להסתיים בממד ההיסטורי שלו, אלמלא קרה לנו מה שקרה במלחמת עמוד ענן והפעלת כיפת ברזל, וכולנו אמורים להעריך מה צופן לנו בחובו העתיד.
בוויכוח שהתחדש, על מימון אמצעי לוחמה חדישים ליירוט טילים, מצווה מערכת הביטחון להמשיך ולהשקיע את ההשקעות הגדולות הנדרשות, בהגנה האווירית לסוגיה השונים, ולא להירתע מהסכומים בהם היא כרוכה. פועל יוצא מכך הוא הקשר המיוחד שלנו עם ארצות הברית שנהגה בנדיבות ומימנה חלק גדול מההשקעה בכיפת ברזל. קשר זה הוא בבחינת נכס אסטרטגי שיש בו תשובה חלקית גם לגבי האיומים של שכנינו הקרובים והרחוקים.
