מזה קרוב לחודשיים מתנהל בשיח הפוליטי אך בעיקר התקשורתי, מסע הבכי והנהי על הדמוקרטיה הישראלית הנרמסת תחת מגפי האלימות הגוברת של בריוני הימין. כמו בפעמים הקודמות, מוביל את הקמפיין הזה השמאל הישראלי שיש לו ניסיון רב שנים בסוג כזה של הכפשת מחנה יריביו הפוליטיים.
מה שמייחד הפעם את מצעד הבכי, ובא לידי ביטוי גם בעוצמת היללות, הם שניים: העיתוי והמיפנה המשמעותי שנרשם בגבולות השיח הציבורי.
מבחינת העיתוי, כדאי לשים לב שתחילת התלונות של הקוזקים הנגזלים על "סתימת פיות", "הסתה לאלימות ורצח", "עליית הפשיזם" ושאר ירקות עבשים מהרפרטואר השמאלני הידוע, חופפת את מועד תחילתו של מבצע "צוק איתן". תופעת ההתלכדות הספונטנית - פועל יוצא של המלחמה - שכמה מעצבי דעת קהל כה סולדים ממנה, השפיעה ללא ספק על תופעת חוסר הסובלנות כלפי מהלכי צה"ל. אבל זו תופעה טבעית, מוכרת ולא חדשה.
החידוש נרשם בתחום ההתפתחות המשמעותית בגבולות השיח הציבורי. כבר למדנו כי השמאל שלנו אומנם מתיימר ללחום למען
חופש הביטוי, אלא שבה בעת גילינו שזוהי סיסמה שיקרית. השמאל מוכן ללחום עד קצהו של אחרון המיקרופונים, בתנאי שנאמץ את האמת שלו.
זו הסיבה להיוולדה של הרתיעה הגדולה של משטרת המחשבות כאשר התברר לה לפתע, שהדומיננטיות הגוברת של הרשתות החברתיות, שללה ממנה את המונופול הכמעט בלעדי בו החזיקה מזה עשרות שנים על שוק הדעות והמידע בישראל.
(בהערת סוגריים נציין: חוסר ההלימה בין עמדות הציבור לבין עמדות התקשורת, קיבלו לא פעם ביטוי אלקטוראלי מוחץ. מנחם בגין ז"ל, למשל, שעבר במשך שנים תהליך הכפשה אכזרי מצד התקשורת (שאז חלקה היה מפלגתי), לא היה נבחר מעולם כראש ממשלה, אילו תוצאות הבחירות היו מושפעות מעמדות העיתונות.
והנה, לאחרונה, ציבור ענק שעד עכשיו נחסם פיו על-ידי מקהלה תקשורתית שכמעט כולה משמיעה את אותם תווים פוליטיים, קיבל הזדמנות להשמיע צלילים חדשים, שבעיני השמאל המופתע והמבועת, נראו כצורמים ועכשיו גם אלימים. ציבור הקוראים או המאזינים או הצופים, הוכתר עתה בתואר הפוגעני "המון".
נכון, הפריצה ההמונית למרחבי הרשתות החברתיות השונות לוו בלא מעט קולות שאסור כי יושמעו. יש לא מעט גידופים, נאצות, לשון גסה ודברי הסתה. אבל כאשר כל דברי הביקורת על תוכן הדברים באים רק מצד אחד של המפה הפוליטית, ועוד יותר מכך, מאופיינים באמת מידה כפולה, מומלץ לא להתרשם מהם. צדיקים שתמיד (וגם היום) פועלים לפי סטנדרד כפול המשרת את השקפתם הפוליטית, לא כדאי להתפעל מדאגתם לבריאותה של הדמוקרטיה שלנו.
לדעתם של משגיחי הכשרות הללו, הקריאות (הפסולות בתכלית הפסילה) "מוות לערבים!" הן גזענות בזויה, אבל הקריאה "איטבח אל-יהוד!" שהשמיעו מתפרעים ערבים בוואדי ערה, הן ביטוי כשר של הפגנה לגיטימית; "סמולן בוגד!" - היא הסתה לרצח, אבל בגין/שרון רוצח!" זו הבעת דיעה.
לפני שנים, שמעתי את
שולמית אלוני עולה לשידור ברשת ב', ומשתפת את המאזינים באוצר הדימויים הבא שלה: "נוסעים ורואים בכל ואדי ובכל מקום צומחות התנחלויות כמו פורונקלים". (פורונקל, למי מהגולשים שאינו יודע ואני מאחל לו שגם לא יידע, היא "מורסה מלאה במוגלה"). עכשיו דמיינו בדמיון הפרוע ביותר שלכם, מה היה קורה אילו מישהו בימין הקיצוני, היה מתאר כך כפרים ערבים. אבל התבטאותה המסלידה של אלוני לא עוררה אפילו איוושה קלה של הסתייגות באיגוד משגיחי הכשרות.
סקרי בחירות שפורסמו לאחרונה, כדי לבדוק את השפעת המלחמה על דעת הקהל, אישרו כי נמשכת תזוזת הקולות ימינה. אין ספק כי הדבר יגביר את תחושת התיסכול בשמאל, שיתאמץ עוד יותר לשכנע את ההמון הנבער (שכמה מדובריו כינוהו בעבר "מטומטם", מאחר שלא גילה את האור הגנוז במנהרות השמאל), בדבר הסכנה הנוראה הנשקפת לדמוקרטיה שלנו.
שלא במפתיע, הבימה המרכזית (אך לא היחידה) להשמעת קולות האזעקה הללו היא הארץ, הבטאון הפלשתיני בשפה העברית. יש הרבה אירוניה בעובדה שדווקא כלי תקשורת זה שכבר שנים תחת חזות של ביקורת לגיטימית, מנפק את הפרובוקציות הכי מקוממות בשיח הפוליטי, הוא שהתייצב בראש מחנה הקוזקים הנגזלים, כאשר המו"ל הוותיק שלו,
עמוס שוקן, שומר על חוש הומור: "הארץ איננו שמאל קיצוני - הוא שמאל"...
בסוף השבוע - אחרי כחודש בו התמקדו כתבי העיתון בהרס הכבד ובמספר ההרוגים הגדול בעזה (כולם כמובן אזרחים תמימים, שהרי אין מחבלי חמאס ברצועה כפי שניתן היה להיווכח מן הדיווחים המצונזרים של הכתבים הזרים), שטייסי חיל האוויר הם רוצחים, שמח"ט גולני עופר וינטר הוא "מח"ט גיהאדיסטי", ושצה"ל פישל על ימין ועל שמאל כמו מנהיגי ישראל - סיפק הארץ שני מאמרי התרעה שעסקו בסכנת האלימות הגואה בחברה הישראלית המתפוררת.
תחת הכותרת "צוק איתן - סימן שיא חדש בהשתקת הביקורת על המלחמה", התפרסמה רשימה של עופרה אידלמן, שהחלק המשעשע בה היה טמון דווקא בכותרת המשנה: "מומחים סבורים שביקורת המלחמה היא מעשה פטריוטי ומבקרים את ההנהגה על אי-גינוי ההסתה".
(הערה מקדימה: קצת מוזר עד מצחיק לקרוא דווקא בהארץ ביקורת על "הנהגה שאיננה מגנה הסתה". בוקר טוב, הארץ! מתי לאחרונה גיניתם בחצי מילה, ברמז, מישהו בהנהגה הפלשתינית היקרה לכם כל כך, על דברי ההסתה שלה כנגד מדינת ישראל.
רק תזכורת אקטואלית אחת. לפני שבוע הכריז ג'יבריל רג'וב - לא בדיוק זוטר בהנהגת אש"ף - כי "ישראל גרועה יותר מהיטלר ומאדולף אייכמן"!). משגיחי כשרות עם סטנדרד כפול כבר אמרנו? אמרנו.
אבל נחזור לכותרת המשנה. כדי לבסס את טיעוניה, הירבתה אידלמן לצטט מי שהיא מכנה "מומחים". אני ממליץ לא להתפעל מהתואר המכובד הזה. זהו טריק ישן-נושן שבתוכניתם של ירוון לונדון ו
מוטי קירשנבאום פותחה לדרגת אמנות: השתדל להצטייד במומחים המחזיקים באג'נדה הפוליטית שלך, אבל הקפד שלא לגלות לצופים מהו הרקורד המלא שלהם.
לזכותה של עופרה אידלמן ייאמר כי עשתה עבודה מרשימה. כל ה"מומחים" שאותם ציטטה באים - במקרה כמובן, רק במקרה - מהצד השמאלי ואפילו השמאלי קיצוני של המפה הפוליטית שלנו. אחד מהם, הוא אפילו אקדמאי שרק לאחרונה חתם על מכתב תמיכה במאמר השיטנה השיקרי שפירסם הבטאון הרפואי הבריטי "LANCET" כנגד ישראל בעקבות מבצע "צוק איתן".
המדובר בפרופ' עדי אופיר מאוניברסיטת ת"א. שימו לב מה כתב הפרופ' בספרו "לשון לרע - פרקים באונטולוגיה של המוסר", שפורסם בשנת 2000, ותבינו מדוע בחרה כתבת הארץ דווקא באופיר כדי להטיף לנו מוסר בנושא אלימות, חופש הדיבור וההסתה וכיו"ב.
"לא הסכמתי לקבל את הציווי המעין-דתי האוסר להשוות בין אושוויץ לאתרי רוע אחרים... - כתב פרופ' אופיר. חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורתי-מוסרי שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חרות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים".
ואם לא די ב"מומחים" מן הצד הנכון של המפה הפוליטית (כמו פרופ'
מרדכי קרמניצר, פרופ' גדי ברזילי ופרופ' עדי אופיר), צורף לסוללת המתריעים בשער גם המומחה הוותיק לפשיזם, פרופ'
זאב שטרנהל.
ישראלים ותיקים יודעים כי השימוש במושג "פשיזם" אהוב מאוד על משתתפים בהפגנות השמאל-ערבים. כל אימת שבכנסת עובר חוק שאינו לרוחה של השותפות הזו, יוצאות מהמחסנים הכרזות המוכרות על "הפשיזם לא יעבור", והציבור אכן נרגע ביודעו שאחמד טיבי,
חנין זועבי ו
זהבה גלאון שומרים בקנאות על זכויותיו.
הכותרת לרשימתו של
גידי וייץ אינה מותירים מקום לספק ביחס לסכנה הקיומית המרחפת כיום על ראשינו: "סימני הפשיזם בישראל הגיעו לשיא מפחיד בצוק איתן". כותרת המשנה נועדה להזכיר לקוראים מי האחראים לאפוקליפסה שבדרך: "הסכנה לדמוקרטיה שמהווים קיצוני הליכוד ו
נפתלי בנט, ובעיקר הכיבוש". אין כמו השמאל בישראל להקים טריבונאלים משפטיים של שדה, כדי לחרוץ את דינם של הנאשמים המסורתיים.
בשנת 2008 נפצע פרופ' שטרנהל ממטען צינור שהונח בפתח ביתו (מניח המטען זאב טייטל נלכד ואשתקד הורשע). על המקרה הזה אומר שטרנהל: "פה היה טרור נטו כי לא ידעו מי עתיד להיפגע". מעניין. זה משפט שיכול היה לתאר במדויק גם שיגור טיל של החמאס, שיורה כבר 15 שנה טילים ללא אבחנה. אבל אני בספק רב אם לכך התכוון הפרופ' המכובד, שרק לפני פחות משבועיים פירסם (כמובן בהארץ) מאמר בכותרת "לגלות נדיבות כלפי החמאס".
זהו אותו פרופ' שטרנהל שפירסם באפריל 1988 מאמר בדבר, ובו כתב: "רק מי שיהיה מוכן לעלות על עופרה בטנקים יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית". מסתבר שכלפי בני עמו המתנחלים הנוראים של 1988, היה פרופ' שטרנהל הרבה פחות רחום מאשר כלפי החמאסניקים של 2014.
אבל בכל מקרה, למרות שלצערם של אנשי שמאל רבים טנקים לא עלו על עופרה, הדמוקרטיה הישראלית ניצלה.
