עמיר פוקס - על דמוקרטיה והמדינה היהודית

ד"ר עמיר פוקס מתנגד להצעת חוק הלאום באשר הנה "חותרת תחת ההגדרה הנוכחית של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית", ו"עלולה לערער את יסודות המשפט החוקתי ואת ההגנה על זכויות האדם". הוא מוצא את הפגם בהצעה בכך שהיא "נועדה לחזק את הערך של "יהודיות" המדינה, על חשבון הערך הדמוקרטי, והיא משדרת הדרה ואפליה ממוסדת". לטענתו, המהלך הזה לא רק פסול אלא גם מיותר באשר הטענה שאין עיגון חוקי להיות המדינה מדינה יהודית, שגויה. שני חוקי יסוד משנת 1992 (חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) מציינים במפורש כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית". בנוסף הוא מציין "חוקים חשובים מעגנים ממילא את זהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית: חוק השבות, חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, חוקים העוסקים בשבת, בסוכנות היהודית, וחוקים רבים אחרים. זר לו נקלע לכאן היה מבין היטב, שהגיע למדינת לאום יהודית". אז מה מציע ד"ר פוקס? כיצד לעגן את היות המדינה כ "מדינת הלאום היהודי ברמה החוקתית?". כאן מגיעה תשובתו המנרמלת את ישראל כמדינת לאום דמוקרטית: "בפסקת המבוא לחוקה, שם מוגדרת זהות המדינה, אך שם, באותה נשימה, מובטח שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, כולל המיעוטים החיים בקרבה". אולם במדינות דמוקרטיות מקובלת לאומיות אזרחית (לא כולן באותה רמת עומק). כך למשל בחוקה האירית נכתב במבוא "We the people of Ireland". אפילו במדינה קומוניסטית לשעבר כמו בולגריה נכתב בסעיף מס' 6, ש"כל האזרחים יהיו שווים בפני החוק". בפולין מוגדרת האומה הפולנית כ"כל האזרחים של הרפובליקה" (יש לא מעט מאמרים על הדמיון הלאומי בין הציונות לפולין שבין שתי מלחמות העולם; ומה לגבי פולין של היום?), והמודל הרפובליקני המובהק של צרפת שקבעה בחוקתה (בסעיף הריבונות) את היותה "רפובליקה חילונית לא נחלקת, חילונית, ודמוקרטית". פוקס כפרגמטיס, ממשיך וכותב "אם נראה שאין סיכוי להגיע לחוקה מוסכמת, הכוללת מגילת זכויות אדם שלמה בעתיד הקרוב, יש דרך למהלך חלקי, המעגן את היות המדינה מדינת לאום יהודית ואת עיקרון שוויון הזכויות למיעוטים. אפשר לחוקק חוק יסוד: מגילת העצמאות - מבוא לחוקה. מגילת העצמאות, אף על-פי שאינה בנויה כטקסט שנועד לשמש חוק או חוקה, יכולה בהחלט להיות מבוא לחוקה, שעל-פי עקרונותיה תפורש החוקה בעתיד". הרציונל לכך " שכן מגילת העצמאות כוללת הצהרות ברורות על היות המדינה הבית הלאומי של העם יהודי ועל זכותו ההיסטורית להגדרה עצמאית. מגילת העצמאות גם מתחייבת בבירור, כי המדינה תבטיח "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת מצפון, לשון וחינוך... ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". אולם בניגוד למה שמבין עמיר פוקס ממגילת העצמאות, החלק התחוקתיי שלה ( לא המבוא ההצהרתי), אינו נסב על דמוקרטיה עבור העם היהודי, אלא על דמוקרטיה אזרחית, כלומר מדינת כל אזרחיה. לפי תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 הכילה המדינה "היהודית" 45% ערבים, מה שהופך אותה בהכרח לדמוקרטיה דו לאומית אזרחית, או למדינת לאום אזרחית (המורכבת משתי קהילות). הדברים עולים מפורשות מהכתוב בהכרזת העצמאות: "אנו קוראים –גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". אזרחות מלאה ושווה אינה מאפשרת מדינה יהודית, כמדינת העם או הלאום היהודי. לכן גם לא ברור כיצד מנוסח זה ניתן לדבר על מעמד ל"סוכנות היהודית" בארץ, או חוקי התאזרחות שונים לאזרחים. המצטטים את הכרזת העצמאות תוך דגש על מספר הפעמים שבו מופיע המושג "העם היהודי" שוכחים שיש להבחין בין המבוא לבין התוכן הפרוגרמטי: "אנו קובעים... שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ומה לגבי החובה לחבר חוקה "שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948"? גם עמיר פוקס מתעלם מכך שהאספה המכוננת בגדה בתפקידה והפכה עצמה לפרלמנט היא כנסת ישראל. הפרגמטיזם של פשרת הררי מאפשר עד היום את אי-היותה של ישראל מדינת חוק(ה) דמוקרטית.