25 דקות דיברו אתמול יצחק הרצוג ו
ציפי לבני במסע"ת שכינסו לרגל הסכם שיתוף הפעולה שלהם, כולל סעיף הרוטציה בראשות ה
ממשלה (אם). כמעט הכל היה בנאומיהם בכל מה שנוגע למקובל בהזדמנויות כאלה: המון הבטחות חגיגיות, שבועת אמונים לציבור פלוס זיכרונות מבית אבא, וכמובן השמצת היריב, כאשר לבני נשמעה הרבה פחות ספונטאנית ומאוד מדוקלמת. אחרי הכל, בשנים האחרונות יש לה ותק לא מבוטל בהקמת מפלגות חדשות.
25 דקות של דיקלומים ורק דבר אחד היה חסר. משהו היסטורי, כמעט בלתי נתפס אפילו במעמדים תיאטרליים כמו זה לו היינו עדים. אני מתכוון לכך שב-25 דקות של מלל בלתי פוסק, לא הוזכרה המילה הנוראה "שמאל" אפילו פעם אחת! מזל שטקס הירידה למחתרת של מפלגת העבודה צולם ותועד כדי שלדורות הבאים תהיה מזכרת ממפלגה אדומה, בעלת מורשת סוציאליסטית, שהיום משתדלת להסתיר את עברה.
פתאום התברר כי כל הפרשנים מדושני העונג שכבר הכתירו את הרצוג כראש הממשלה הבא (בלי לנסות ולפתח את ההזייה הנעימה, ולספר לנו עם מי בדיוק הוא יקים קואליציה. אפילו תועמלני
ידיעות אחרונות החרוצים, שטרחו קשות על השידוך הזה, שכחו את הסעיף הזניח הזה), ייאלצו מעתה להחליף את התחפושת החלקית ("גוש המרכז-שמאל") ולהתרגל לכיסוי האלקטוראלי המזויף הזה.
מעתה אימרו: "המרכז הציוני" ושננו: "ביחד ננצח". כל פרשן שיעז לחזור ולהשתמש במילה המסגירה "שמאל", עוד ייענש בכך שכלי התקשורת שלו יהיה צפוי לסנקציות. היזהרו מח"כ
איתן כבל, שכבר הכין הצעת חוק מתאימה בנושא.
משעשע מאוד יהיה לצפות בפרצופיהם של מרב מיכאלי,
סתיו שפיר,
מיקי רוזנטל, חיליק בר וח"כים אחרים, כאשר ייאלצו להיזהר בכל הופעה פומבית שלהם שלא לפלוט –בטעות איומה – את המילה הפסולה "שמאל". פליטת פה אומללה העלולה להביא לגוש המחופש אובדן מנדטים בקלפי.
נכון שכל מערכת בחירות בישראל היא מבחינות רבות נשף מסכות. יריבויות ישנות נשכחות, האשמות וגידופים פוליטיים מפנים מקומם למחמאות זכות כשמן, עקרונות אידיאולוגיים עוברים שיפוצים קוסמטיים במקרה הטוב או שיפוצים סובייטים מדהימים – במקרה הרע.
הרצוג ולבני לא המציאו את נשף המסכות, הם רק הדגימו לאיזה היקף הוא מסוגל להגיע, ובאיזה מהירות ניתן להחליף את הצבעים.
אם ליברמן הולך על "תוכנית שלום" וכחלון מציג סיסמת בחירות חדשנית "הליכוד האמיתי יודע להחזיר שטחים", אז מה הפלא שלתורתו של זאב ז'בוטינסקי הצטרף תלמיד חדש –
יאיר לפיד, ויו"ר מפלגת העבודה (מיל.) הרצוג, מזכיר את מנחם בגין כאחד משלושת ראשי הממשלה המוצלחים של ישראל, בלי להזכיר בחבורה אחד בשם ש. פרס.
"התנועה" - שנולדה רק ערב הבחירות האחרונות ורק בגלל הפסדה של לבני בפריימריז בקדימה ל
שאול מופז – ניצלה מקרב הישרדות מעליב על קיומה, בשל הגדלת אחוז החסימה – אבל קיבלה תמורת 3 המנדטים שתביא ל"מחנה הציוני", גם בונוס מפתיע: הבטחה לתפקיד ראש ממשלה ברוטאציה של ציפי לבני, אחרי שנתיים. הכל כמובן אם וכאשר יתממשו חלומות הסקרים...
...סקרים הפכו כבר מזמן חלק בלתי נפרד מכל מערכת בחירות אצלנו. הפעם, למרות שעוד נותרו יותר משלושה חודשים עד למועד הבחירות (17 במרס), דומה שהסקרים הפכו לא רק אינדיקטורים לבדיקת נטיית ליבם של הבוחרים, אלא גם מכשירים שנועדו להשפיע על דעת הקהל.
מיותר להזכיר כי סקר הוא רק סקר. לפעמים הוא משקף נאמנה את רחשי הלב האלקטוראליים, לפעמים הוא מאכזב במימצאים שהשיג ושאינם דומים כלל לתוצאות האמת. ולפעמים – וזו המלצה – כדאי מאוד לדבוק בסיסמת "כבדהו וחשדהו". במיוחד כיום, במיוחד במערכת הבחירות הזו, שבה חלקים רבים בתקשורת אפילו אינם מנסים להסתיר את משאלות ליבם.
אינני רוצה לעשות הכללות. את הנוהג הפסול הזה נותיר לפוליטיקאים. אני רק מבקש להביא דוגמה כיצד שיקולים פוליטיים של עיתון, הם ורק הם, חרצו את דינו של סקר בחירות לשבט, רק משום שתוצאות הסקר הזה לא נשאו חן בעיני העורך.
למרות שבשנותי הרבות בעיתונות למדתי היטב עד כמה התקשורת מושפעת במהלכיה ע"י העמדות הפוליטיות של עתונאיה, עדיין הייתי מתקשה להאמין שדבר כזה אכן קרה, אלמלא אני אישית הייתי מעורב בכך, והסיפור הזה נחשף כאן לראשונה.
1995. המערכת הפוליטית כבר בעיצומה של מערכת בחירות, שעתידות להתקיים בשני פתקים: בחירות אישיות לראשות הממשלה ובחירות לפי רשימות. הקרב הוא בין ראש הממשלה המכהן
יצחק רבין לבין מועמד הליכוד
בנימין נתניהו, וברקע טרור האוטובוסים הנורא המשתולל ברחובות הערים, טרור פלשתיני שמבצעיו לא כל כך התרשמו מהסכמי אוסלו.
יום אחד ביקש ממני עורך מעריב
יעקב ארז "להוריד לדפוס" סקר בחירות שאמור להגיע בראשית השבוע מן המכון שאותו מעסיק העיתון. באותה תקופה נהג מעריב לפרסם רק את תוצאות הסקרים ללא תוספת פרשנות של כתבו הפוליטי. מה שפורסם היו מימצאי הסקר בלא כל ניתוח או הבעת דעה, כמקובל היום. מי שטיפל אז בחומר בדרך כלל היה
עודד גרנות, עורך דסק החוץ, וארז הסביר לי כי גרנות יוצא לחופשה. אני אמור הייתי להחליפו למשך שבועיים.
בתחילת השבוע קיבלתי 3 דפים מודפסים של מכון הסקרים, הצצתי בחומר והופתעתי. לראשונה במערכת הבחירות ההיא, קיבל מועמד הליכוד נתניהו, אחוזי תמיכה גבוהים יותר מאלו של רבין! זה היה מהפך דרמטי (בלשון הימים הללו...), שצפוי היה להתפרסם במעריב של יום ששי, כאשר תפוצת העיתון גדולה יותר. ביום ששי אני מציץ בעיתון, מניח כי התוצאות המפתיעות של הסקר יהיו כותרת ראשית. נאדה. כלום. סוקר את העמוד הראשי כולו. אין סקר. אין מימצאים מפתיעים. כלום...
לקראת תום ישיבת הבוקר של בכירי אגף החדשות אני שואל את העורך: "מה קרה לסקר הבחירות?" יעקב ארז מביט בי ומשיב בגיחוך אופייני: "לא היה מקום"... שבוע לאחר מכן, חזר הסיפור. שוב הגיע סקר בחירות שגילה תוצאות דומות של מהפך במישור האישי, שוב הסקר לא פורסם, שוב שאלתי את העורך מדוע ושוב הוא גיחך והסביר לי ש"לא היה מקום".
חשוב לי עוד לציין, כי איש מן הנוכחים בחדר הישיבות אז לא הגיב. איש לא טרח לברר במה בדיוק אמורים הדברים? מה נאמר בסקר ואיך זה שדווקא עבור חומר שהעיתון משלם תמורתו כסף רב, לא נמצא מקום (מהלך אידיוטי לכל הדעות). רק אדם אחד הגיב מאוחר יותר והציע להחליף את מכון הסקרים "כי אולי הוא עובד עבור נתניהו"...
ואכן, המכון הסורר הוחלף. נמצא מכון אחר שאמור היה לספק תוצאות שישביעו יותר את רצונו של מעריב. העיתון נענש ביום הבחירות עצמו. המועמד הלא-נכון (נתניהו) ניצח באחוז אחד את המועמד הנכון (פרס). לכן, כאשר מלעיטים אתכם היום בשטף בלתי פוסק של סקרים, נתונים ופרשנויות, קחו אוויר, וקחו בחשבון שלא תמיד מספרים לכם את כל האמת.
