ראש הכפר הראשון אליו הגענו באורל רצה לעזור לנו, קרא לעגלון ואמר לו לקחת אותנו לכפר קילצ'ובה שהיה במרחק של כ-12 ק"מ. העגלה הייתה קטנה, אך אימא התעקשה שניסע יחד. הצטופפנו עד שכמעט ישבנו אחד על השני, והתכסינו בקש כדי להתחמם. הנסיעה הייתה אמורה להימשך כארבע שעות, אך העגלה התהפכה בדרך והחשיכה ירדה בינתיים. נהמות ויללות של בעלי חיים נשמעו מכיוון היער. העגלון הדליק פנס כדי להרחיק אותם וניסה להרגיע אותנו, אבל הקולות הלכו והתחזקו, עד שלהקה של כ-30 שועלים רצו אחרי העגלה ונצמדו אלינו בשאגות אימים. זה היה ממש מפחיד!
כשהגענו סוף-סוף לקילצ'ובה, פנינו לראש הכפר, שהיה אחראי לדאוג לפליטים לתנאים מינימאליים להתחלה. לאחר מכן, היה על כל אחד לדאוג לעצמו ולמשפחתו ולמצוא עבודה. ראש הכפר סידר לנו מקום מגורים זמני בבקתת עץ, ובתמורה אימא עבדה בעבודה עונתית של קציר תבואה. מעבודה זו השיגה לנו מעט מזון, שלא הספיק, ונאלצנו לא פעם להשלים את התפריט בירקות שגנבנו משדות וגינות של איכרים.
מזג האוויר, שהיה נעים בזמן שהגענו, התחלף עם בוא החורף לקור עז מנשוא. הטמפרטורה הגיעה לעתים למינוס 60 מעלות - קור שבלתי אפשרי להיות בו בחוץ. בבתיהם של המקומיים היו חלונות כפולים עם בידוד צמר גפן, תנור ברזל על עצים, קמין עם ארובה עשויים מפח, עליו גם היו מחממים תפוחי-אדמה. אנחנו הגענו לשם בחוסר כל וללא ביגוד מתאים, וסבלנו מקור ורעב מתמיד.
היינו משוטטים בכפר ובשדות ומחפשים אחר דבר-מה אכיל, כמו זרעים או גרגירי אפונה שהיינו מבשלים בבית, בניסיון לשבור את רעבוננו הרב. כשחלף החורף הקשה והשדות הפשירו, חיפשנו שאריות תפוחי-אדמה. אספנו את תפוחי-האדמה הרקובים שנותרו והכנו מזה לביבות. היה לזה טעם מגעיל וריח של טינופת, אבל אכלנו כל מה שאפשר היה להכניס לפה. הכפריים בקילצ'ובה נראו לנו פרימיטיביים והרוסית בפיהם נשמעה לנו שונה ומשונה, ובוודאי כך גם שלנו לאוזניהם.
כשהם היו פוגשים בנו בחוצות הכפר, התעניינו בנו ומאין באנו. כשסיפרנו להם, חלקם ניסו לעזור לנו במעט מזון שהיה להם ובעצים להסקה.
באחת הפעמים שהיינו נואשים למזון, ביקשה אימא מאחותי הגדולה בלה לעבור בין בתי הכפר ולאסוף מעט מזון. בלה עשתה זאת וסיפרה שאנחנו יהודים ושנמלטנו מליטא מפני הנאצים. באחד הבתים הראו לה את ישו על הצלב ואמרו לה: "אם את רוצה לקבל אוכל, רדי על ברכייך והצטלבי". זה לא היה לה קל, אבל כשחשבה על הרעב שלנו, היא עשתה כדבריהם וקיבלה תפוחי-אדמה וחלב חמוץ.
בלילות רעדנו לא רק מהקור אלא גם מפחד. היינו שומעים את היללות, שאגות והנביחות של חיות הטרף, שהיו יוצאות מהיער כדי לחפש מזון בחצרות הבתים. זאבים, שועלים ודובים היו נמשכים בעיקר אל התרנגולות ששוטטו בחצרות בתי האיכרים. החיות הרעבות היו מסוכנות ובהרבה מקרים תקפו גם את הכפריים שהיו יוצאים עם עגלות וסוסים ליערות לכרות עצים. על-מנת להבריח אותם, הכפריים היו נוהגים להדליק מדורות גדולות, שגם חיממו אותם בשלג הקר.
חיינו עם אימא בקילצ'ובה כחצי שנה. כל אותה עת אימא חיפשה עבודה קבועה על-מנת לפרנס אותנו. כשמצאה לבסוף עבודה כזו, נאלצנו להיפרד ממנה לתקופה ארוכה.