בין דיווחים על פיגועים, כתבים ושדרנים, משחילים לאט ובזהירות רמזים אפיקורסיים מבית מדרשו של מחנה השלום. זה מתחיל באנחה המיתממת "עד מתי?", נמשך בתמיהה - למה "אין אופק", והמרצע יוצא מן השק כשמעשי הדמים של הערבים נקשרים ישירות למנטרה הפוליטית המשומשת: "העדר תהליך מדיני".
האם הנשמות הטובות האלה, שלוקחות טרמפ אידיאולוגי על המשבר הלאומי הנוכחי, יודעות איזה עוול הן עושות ואיזה נזק הן גורמות?
נפתח במובן מאליו. משמעו של הטרור הוא כפשוטו: להשליט פחד ואימה. הטרוריסט מחכה עם השעון ביד לרגע שבו קורבנו יאבד את כוח העמידה ויתייאש. את הרגע הזה הוא יזהה כשישמע את השאלה שהחלו מנדבים לו כאן: "עד מתי?"
זאת ועוד. מתחת לכניעה לטרור, מונחת ההנחה שהטרוריסטים אינם נגמרים ואינם מתעייפים. אולם לא אלה העובדות: כנופיית באדר-מיינהוף, "הבריגדות האדומות" האיטלקיות, המחתרת האירית
והבסקית ואפילו הצ'צ'נים - מי מהם שלא נהרג או נתפס, בסוף התעייף. בכלל, הדימוי המונוליטי של מוראל בלתי מנוצח שיש לפעמים לצבאות של דיקטטורות או לכוחות גרילה, לא פעם מתגלה כמופרך, ודווקא כוחות מגן של דמוקרטיות הנחשבות 'חלשלושות', גוברים עליהם.
ומי שקושרים "העדר מו"מ מדיני" אל הג'אננה שאחזה בבני 13 כבבת 73 - כפריים ועירונים, משכילים ופשוטי עם - לרוץ אמוק וסכינים בידיהם להרוג יהודים, יואילו נא להסביר האם אותם המוסלמים הרוצחים מאות אלפים בסוריה ובעירק, בתימן ובמאלי, בלוב ובסיני ועתה גם בפריז ובבריסל, עושים זאת מפני שישראל אינה מחלקת את ירושלים או אינה מקיימת "תהליך שלום" בפלשתין?
זה מה שדוחף אותם להרוג ולהיהרג בהמוניהם? ואם - בניגוד לעמדתו הנחרצת של ראש הממשלה - לדעתם הטרור האיסלאמי בעולם כולו דין אחד לו ורק הטרור הפלשתיני שייך לפלנטה אחרת, הם חייבים לציבור הסבר לכך, שיעמוד במבחן ההיגיון.
סיסמתם של בני ישראל במדבר שהתלוננו בפני משה בנוסח 'עד מתי?' הייתה 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה!' שאלה: המתלוננים החדשים, לאן הם קוראים לנו לשוב? 'ניתנה ראש ונשובה לאוסלו', זו תשובתם? אוסלו, שעלתה לנו בלמעלה מ-1,500 "קורבנות שלום", היא התרופה נגד הטרור?
ולכשיתגשם חלומם הרטוב והם יזכו לשוב ולשבת על הקו הירוק, איזה "אופק מדיני" יציעו למי שידקור אותם בשם "זכות השיבה" לחיפה, יפו ובאר שבע, למשל, או פשוט מפני שבתוך הקו הירוק יטבלו בשמנת ומחוצה לו יחיו בזבל?
גישה אחרת לגמרי למדתי ממאמר פוקח עיניים של הפרשן האמריקני הידוע, צ'רלס קראוטהמר. לפי משנתו, שתי הנחות יסוד אפיינו את האידיאולוגיה הנאצית: האמונה, שגזעם "הטהור" מעניק להם עליונות על כל האחרים ואת הזכות לשלוט בהם, והביטחון בניצחונם: כיבוש העולם. בעלי אמונה כזו, אין דרך להעמיד על טעותם ולהוריד מתוקפנותם, מלבד ההוכחה שתורתם אינה מנחילה ניצחון, אלא מפלה. "הוכחה" כזו אפשרית רק בדרך אחת: להכות אותם שוק על ירך ולנתץ את משטרם לרסיסים. בדרך הזאת אכן נגמל העם הגרמני מנגע הנאציזם שעשה בו שמות.
גם לאיסלאם הקיצוני, לפי קראוטהמר, קווי יסוד דומים: הוא מבטיח עליונות לאומת המאמינים ובשמו הם מצווים לדכא ולשעבד את כל העולם, עד לכיבושו. הניצחון יהיה האות והמופת לאמיתות
התורה כולה. מתבקשת אפוא מסקנה מקבילה: להצלת העולם, ואפילו כאמצעי חינוכי בלבד, חייבים לשלול גם מן התוקפן הזה את הניצחון.
ולשואלים "עד מתי?" התשובה היא - עד לניצחון ערכי האנושיות וזכויות האדם, ובתוכם זכות העם היהודי על ארצו.
