משפטן זר לו היה נקלע כיום לישראל והיו מספרים לו, כי ראש הממשלה דן עם שרי הקבינט והיועץ המשפטי לממשלה כיצד לבטל את ההחלטה בבג"ץ עמונה להרוס את כל בתי היישוב, היה צוחק צחוק גדול. "מה קרה, רבותי המלומדים?", היה אומר. "נשתבשה עליכם דעתכם? אינכם יודעים קרוא וכתוב? ברצונכם לבטל את ההריסה, פשיטא - בטלו את צווי ההריסה. הפה שאסר הוא הפה שיתיר".
קשה להאמין, כי פתרון כל כך פשוט לא עלה על דעתם של עשרות החכמים, השרים, הח"כים והאזרחים הדשים בפרשת עמונה מזה שבועות רבים. צווי ההריסה שהוצאו בעמונה הם צווים מינהליים ולא שיפוטיים. בדיוק דקה יקח לשר הביטחון לבטל את הצווים המינהליים וחסל סדר הריסת עמונה.
אם רוצה הממשלה להכשיר את עמונה בהכשר בג"ץ, היא יכולה להודיע, כי היא מתכוונת לאשר תב"ע ליישוב, ולאחר האישור יוכלו תושביו לבקש היתרי בנייה כדין בתוך כמה חודשים, ורק כנגד מי שלא יבקשם - יחודשו הליכי ההריסה.
להחיל את החוק
פתרון מתבקש נוסף הוא החלת חוק התכנון והבנייה על היישובים הישראלים באיו"ש, אם בצו צבאי או על-ידי הכנסת. אם המדינה החילה עד היום כמעט את כל חוקיה באיו"ש, מדוע שלא יחול בו גם חוק התכנון והבנייה, המחייב צו הריסה שיפוטי ביחס לכל מבנה העומד כבר 30 יום?
כאשר הכנסת החילה את חוק ההינתקות על גוש-קטיף, איש ממשרד המשפטים לא טען, כי היא אינה רשאית להחיל את החוק הישראלי מחוץ לקו הירוק (גילוי נאות: הח"מ עתר על כך לבג"ץ). פסק דין בבג"ץ קבע, שהכנסת רשאית להחיל את חוקיה בכל מקום ללא הגבלה.
בתהליך הקמת עמונה שגו כל הגורמים המעורבים - החל מהתושבים, דרך מזכירות היישוב, עבור במועצה האיזורית וכלה במשרדי הממשלה - שורה ארוכה של שגיאות שהביאו את העישוב למצבו כיום. גם אם מחליטים לתפוס גבעה, לבנות בתים (קרוונים ברובם) ולבסס יישוב ללא אישורים ממשלתיים - הצעד המתבקש הוא לעשות את כל הנדרש כדי לאשר את היישוב מיד לאחר מכן. כל עוד היישוב נמצא בתהליכי אישור, איש לא יוציא לו צווי הריסה.
טענות הבעלות לא משנות
גם טענות הבעלות של כמה פלשתינים אינן משנות דבר. כאשר התברר שחלק גדול מהיישוב ברקן בנוי על קרקעות פרטיות של משה זר מבלי לקבל את רשותו לכך, הפקיעה המדינה את הקרקעות ושילמה לו פיצוי הוגן. דרך אגב: חוק הקרקעות העותומני, שהמדינה טוענת (ושוגה), כי הוא חל כיום באיו"ש, מאפשר לבעל הקרקע אשר פלש למקרקעי הזולת ובנה שם בית, לרכוש את הקרקע מהבעלים במכירה כפויה ולשלם להם את ערך הקרקע. לכל הפחות ניתן לתבוע זכות קניינית זו בבית המשפט. מעבר לכך: המדינה יכולה להחליף קרקעות של מחזיקים פרטיים עם קרקעות מדינה שתעביר לבעלותם (בדיוק כפי שנעשה בעת סלילת כבישים העוברים בקרקעות פרטיים).
גם התערבות בג"ץ בהליכי תכנון ובנייה או בסכסוכי מקרקעין באיו"ש היא בלתי נסבלת. כפי שבג"ץ אינו מתערב בהליכים כאלה בחיפה או בקיבוץ געש, אין הוא רשאי להתערב בהליכים אלה בקריית ארבע או בעמונה. הגיע הזמן שהכנסת תפרט בחוק את סמכויותיו של בג"ץ, תוך שמירה על עיקרון השוויון בין כל אזרחי המדינה.
תושבי עמונה עשו, ועדיין עושים, סדרה ארוכה של טעויות. במשך 20 שנה הם חיו בקרוונים ולא התקדמו בהכשרת התב"ע ליישוב. במודעות הענק שהם מפרסמים, בעלויות של מאות אלפי שקלים, הם משליכים את יהבם על הדרג הפוליטי. זו טעות כפולה: לא רק שהדרג הפוליטי מכפיף את עצמו לדרג המשפטי (בג"ץ ובראש הפירמידה: היועץ המשפטי לממשלה), אלא שהבטחות הפוליטיקאים כבר הוכיחו את עצמן ככתובות על הקרח.
חרב פיפיות בטיעוני התושבים
הטיעון של תושבי עמונה, לפיה המדינה שלחה אותם להתיישב והשקיעה תקציבים בבניית המאחז במיקום הנוכחי, הוא לא רק בלתי רלוונטי (היד שנתנה היא היד שתיקח) אלא גם חרב פיפיות: אם הם אינם טוענים לזכויות קניין במקום או הכשרה חוקית של הבנייה, איש שלא יתן להם אותן.
הפוליטיקאים מדברים גבוהה גבוהה, אך בפועל לא מזיזים את העט כדי לעזור להם. הוויתור שלהם על המאבק המשפטי, על ההסדרה החוקית ועל זכויות הקניין, עיקרון השוויון וזכות הגישה לערכאות, הופך אותם לבובות התלויות על חוט ונתונות לחסד היועמ"ש. הדרישה בעמונה חייבת להיות הסדרה חוקית ומלאה של הישוב, כולל תב"ע, היתרי בניה ובתי קבע. די לקרוונים.
מעבר לכך, על תושבי יהודה והשומרון לדרוש מהכנסת לעגן את הזכויות החוקתיות וזכויות הקניין שלהם באדמה עליה הם יושבים עשרות שנים, ולתבוע אותן כאזרחים שווי זכויות וחובות לכל אזרח אחר במדינה. על כל מועצה איזורית לכונן מחלקה משפטית חזקה שתוביל את הכשרת הישובים ותנהל את הלוחמה המשפטית מול כוחות ההרס. בזכות, ולא בחסד.