בימים חמים אלה של קיום המשחקים האולימפיים בעיר, ריו דה ז'ניירו, שבברזיל, כשאנו מבקשים לברוח מחומו המעיק של הקיץ ולהתבשם בכמה וכמה שיותר מדליות (עדיף כמה מזהב או מכסף, אבל גם כמה מדליות מארד תספקנה, טיפ טיפה של גאווה למיתוס של הישראלי השחצן והמנצח תמיד, תמיד, גם כשהוא מפסיד), שעה שכל ילד זב חוטם יודע לצטט מונחים מענף הג'ודו דוגמת:"איפון" או "וואזרי" ומיטיבי לכת, בענף הג'ודו, מכירים גם מונחים דוגמת: "יוסי גאשי" או "נגה וואזה" .
בימים חמים אלה של קיום המשחקים האולימפיים בעיר, ריו דה ז'ניירו, שבברזיל, כשאנחנו מחבקים אל חיקנו, בחום רב הג'ודקאים, ירון ג'רבי ואורי ששון "שהביאו לנו כבוד ומדליות", הגיע הזמן לעצור רגע פסטיבל הטפיחות העצמיות על השכם ולשאול כמה שאלות אפיקורסיות מתבקשות דוגמת:
למה משלחת כזו גדולה של ספורטאים מביאה בקושי רק שתי מדליות? למה לא הצליחה המשלחת האולימפית שלנו, הגדולה במספר חבריה, להשיג אפילו מדליית זהב אחת או למצער מדליית כסף אחת? למה, בימים כתיקונם, כמעט איש לא מתעניין ולא שומע על ענף הג'ודו בישראל?
בימים חמים אלה של קיום המשחקים האולימפיים בעיר, ריו דה ז'ניירו, שבברזיל, כשהמשחקים האולימפיים מתקרבים - אט אט - אל סופם, אי-אפשר שלא לעצור לרגע ת'מרוץ המטורף לקראת המשחקים האולימפיים הבאים, המתוכננים להתקיים בשנת 2020, בעיר, טוקיו שביפן ולשאול השאלות המתבקשות מאליהן והן
האם מישהו כברך נערך מראש לקראת המשחקים האולימפיים העתידים להתקיים, בעוד ארבע שנים, ביפן? האם קיימים כבר מערכי אימונים מקדימים ומתוכננים, מראש, בכלל ענפי הספורט לקראת משחקים אולימפיים עתידיים וצפויים אלה?
מי שהאזין לראיון הטלוויזיוני שנערך, לאחרונה, עם ניצב, לשעבר, במשטרת ישראל ונציב הכבאות הארצי, לשעבר, רב טפסר,
שחר איילון, על-רקע יום השנה לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, בשנת 1972, לא יכול היה שלא לתת הדעת על הביקורת המרומזת שלו, על כך שמדינת ישראל בחרה להשקיע כספים רבים באיתור וחיסול המחבלים שהשתתפו בטבח הספורטאים הישראלים, במינכן, שעה שהיא לא טרחה
ואינה טורחת, גם כיום להשקיע משאבים כספיים ומשאבים אחרים ונוספים, בתחום פיתוח ענפי הספורט השונים, בארץ.
שחר איילון שהיה אלוף הארץ בקפיצה במוט, בנה של רות איילון שהינה בעלת מדליית זהב במכביה השלישית בריצת משוכות ומורה לחינוך גופני, ספורטאי מצטיין וחבר נבחרת ישראל לנוער באתלטיקה, כמו-גם שירת בצה"ל, כמדריך כושר קרבי, קודם שטיפח קריירה מרשימה בשירות הימ"מ, משטרת ישראל ונציבות הכבאות, יודע היטב על מה הוא מדבר.
הוא מדבר על כך, כי העיסוק בספורט בארץ הינו חובבני, מסור רובו, ככולו בידיהם של עסקנים, שדבר וחצי דבר לעניין ספורט ומומחיות בו, אין להם וכי התקציבים שמפנה ממשלת ישראל לעידודו של הספורט בישראל, הם אפסיים וזזאת על דרך ההמעטה ובהשוואה למדינת אירופה, ארה"ב ואמריקה הלטינית.
אין שום, שום סיבה שאנו ניזכר בקיומו של ענף הספורט, אחת לארבע שנים עם קיומם של המשחקים האולימפיים, עם קיומה של אליפות העולם בכדורגל ועם קיומם המתחדש והקבוע של שאר אירועי ספורט עולמיים. הספורט בעולם - מזמן, מזמן אינו עוד ספורט חובבני והעיסוק בו הינו עיסוק מקצועי ומקצועני, לכל דבר ועניין שהוא. ספורטאים עובדים במשרה מלאה בתחומם הספורטיבי. איש אינו מצפה מספורטאים אלה, בעולם המערבי, כי ספורטאים יעבדו לפרנסתם בעבודה אחרת, שאינה קשורה לתחום הספורט וכי עיסוקם בתחום הספורט יהיה על חשבון זמנם האישי ותוך מימון עיסוק זה, במלואו וגם/או בחלקו, על ידם.
הגיע הזמן שממשלת ישראל תכיר בתחום הספורט כעיסוק לגיטימי, לכל דבר ועניין, דוגנמת שאר העיסוקים הכלכליים, בהם עוסקים עוסקים שונים, ברחבי הארץ, תקצה משאבים לתחומי וענפי הספורט השונים, בדיוק כפי שהיא מקצה כספים לענפים ומגזרים שונים בתחומי הייצור, הכלכלה, התעשיה ועוד.
הגיע הזמן שמרכזי הספורט בארץ,
שהינם מרכזים שהוקמו על בסיס פוליטי נטו, יפורקו ויחוסלו ותחתם יוקמו מרכזי ספורט, המנוהלים בידי ספורטאים מקצועיים, ללא כל זיקה פוליטית זו וגם/או אחרת. כך ורק כך יצעד הספורט הישראלי אל תוככי המאה ה-21 ואולי אולי אז לא נצטרך לייחל לזנבה של מדליה, בדמות מדליית ארד, אלא נזכה - בכבוד וביושר, עדות ופרי למאמצי ההשקעה המרובה בתחום הספורט - בשפעה של מדליות מזהב ולמצער, מכסף דווקא.
