אין מחלוקת על כך שיום העצמאות הוא יום זיכרון למאורע הגדול ביותר שאירע לישראל במרוצת אלפיים השנים האחרונות. ביום זה הוקמה מדינת ישראל השלישית לאחר חורבן המדינה השנייה לפני 1,878 שנים.
בשלוש מאות שישים וארבעה ימות השנה אנו עוסקים בביקורת תמידית. אנו מבקרים את סדרי המדינה ואת ראשיה, אנו מונים את הטעויות המרובות שטועים המנהיגים והשרים שלנוף אנו צוברים ומערימים תילי תילים של ליקויים שאנו רואים וחשים אותם בכל פינה.
אלא שיום אחד בשנה צריך שיהיה לאומה במדינתה יום של חג אמיתי. ביום ייחודי זה צריך הקטרוג להשתתק והביקורת החריפה צריכה לפסוק. אומנם הדברים אמורים ביום של חשבון נפש, אלא שהחשבון צריך להיות של מה שהושג, של מה שנשתנה לטובה בכלל ושל מה שנתקן והשתכלל במרוצת השנה האחרונה בפרט.
לא להתייאש
ביום זה של חג העצמאות צריך להביא בפני העם את החשבון של הפסיעות הגדולות והקטנות כאחד שפסעה המדינה לקראת אותן המטרות של התרחבות, התקדמות והתעלות שהציג החזון הלאומי לעצמו בשאר שלוש מאות שישים וארבעה ימות השנה.
חלילה לנו לקפוא על שמרינו ולסמוך על שינוי עיקרי, שיבוא כאילו הוא מובן מאליו, ואף אסור לנו להיות מרוצים מהמצב הקיים. יש לבקר כל מה שטעון ביקורת ולהתריע על הקלקלה, אבל אין להתייאש ןאין לראות רק צד אחד של המטבע.