מעבר לביקורת של כל העולם ואשתו על התנהגותו של
אבי גבאי בחיסול
המחנה הציוני, מה שעשה גבאי הוא למעשה שני דברים: ראשית, הוא חיסל, כנראה באופן סופי ומוחלט, את המפלגה שהקימה את המדינה; המפלגה שבן-גוריון הקים והנהיג במשך שנות דור כדי לבנות למדינת ישראל בסיס כזה איתן, שאפילו עשר שנות שלטונו הנורא של נתניהו לא הצליחו לחרב. מבחינה זאת, גבאי שירת את נתניהו ואת שאר הכוחות העומדים עלינו לְכַלוֹתֵנוּ מבפנים.
שנית, בפירוק המחנה הציוני, שהיה הבסיס לגוש שבמרכזו מפלגת העבודה (גם אם לא בראשות היו"ר העכשווי שלה), נתן גבאי מתנות שלא תסולאנה בפז לשני הגורמים הכי מזיקים למדינת ישראל - נתניהו ולפיד. זאת, משום שרבים וטובים שהיו מוכנים ללכת, עם כל הסלידה שלהם מגבאי, עם מפלגת העבודה והמחנה הציוני כדי לסלק סוף-סוף את נתניהו והליכוד מן השלטון, חטפו פתאום סטירה בפניהם. עתה, חלקם יהיה מוכן ללכת אפילו אחרי לפיד שאינו אלא פלקט נבוב, ואחרים, שהיו מוכנים לעזוב את הליכוד המושחת של ביבי ולתת יד לניקוי האורוות וטיהור השלטון, נותרו עתה עם מה שנראה כמי שבמקרה הטוב התנהג בחזירות ובמקרה הרע, פשוט אינו מסוגל להנהיג מחנה או אפילו מפלגה.
עתה, בעיקר לנוכח התנודות המסתמנות עם פרישתם של בנט ושקד המסוכנים, לטובת הקמת גוש ימני נוסף, האפשרות היחידה העומדת בפני המחנה שעדיין נותר נאמן לציונות המקורית, זו של הכרזת העצמאות, היא להקים גוש ציוני גדול וחזק. המנהיג של הגוש הזה ממש לא חשוב. זה יכול להיות גנץ וזו יכולה להיות - מה שנראה נכון יותר - המנהיגה היחידה שיש באמתחתה ניסיון מיניסטריאלי עשיר, לרבות כהונה כמ"מ ראש
ממשלה וראש ממשלה (בפועל). כלומר,
ציפי לבני. זה אפילו יכול להיות
אהוד ברק הבלתי אהוד או מי שהוכיח עצמו היטב,
עמיר פרץ. מפלגת העבודה בראשות גבאי נראית כפגר מת וללא ספק, לאחר שגבאי קבר אותה קבורת חמור, היא חסרת תקנה.
ברור שפליטים רבים של תנועת העבודה נוטים להצביע למרצ, אבל זו, כמובן, תהייה שגיאה פטאלית ובכייה לדורות, שכן מרצ איננה מסוגלת להיות תנועה מאחדת כי מעצם טבעה היא מפלגת נישה. האמת היא שגם מרצ חייבת להתכנס תחת דגל הגוש הציוני ולהצטרף אליו במסגרת של מערך שיחזיר את השפיות לישראל וישיב אותה אל חיק משפחת העמים, עם פחות חברים מופרעים או פשיסטים כמו מנהיגי פולין והונגריה, נשיאי ברזיל והפיליפינים והחבר-לא-חבר אוליטמטיבי של ביבי, הלא הוא טראמפ.
איש מפתח במהלך שכזה הוא עמיר פרץ. כמי שכמעט והביס את גבאי וכמי שהיה עד כה היחיד שהביס את נתניהו במעוזיו, עמיר פרץ יביא לגוש כזה רצינות, רקע חברתי ועשייה ביטחונית וכתובת למצביעי עבודה מאוכזבים. מי שיכול לבנות את עצמו כמנהיג לאומי עתידי באמצעות יצירת גוש כזה הוא
איציק שמולי. מי שיכולה לבסס עצמה כמנהיגה עתידית רצינית היא
מרב מיכאלי וכנראה גם רויטל סוויד. עתידו של ברק הוא מאחוריו אבל לא כך הדברים באשר לציפי לבני ולבני גנץ. לבני כבר הייתה בכל מוקד כוח אפשרי ויש לה רקורד מוכח ואילו גנץ מביא איתו פוטנציאל שאולי ימומש - בתקווה שלא יקלע לתסמונת אמנון שחק, הגנרל שהבטיח אבל איכזב.
יתכן שכדאי להחזיר לחיים את המותג קדימה ששאול מופז הצליח להרוס. הייתה בו, במותג הזה, הבטחה שהצליחה אפילו לקיים, עד שהאגו של מופז הצליח להרוס אותו. אולי כדאי לשוב אליו. זה אותו "המפץ הגדול" שחיים רמון בזמנו שאף אליו. זה כנראה הפתרון היחיד בנמצא שיכול לכנס אליו את כל הטובים שפרשו ממפלגת העבודה או מהפוליטיקה בכלל. זה המותג היחיד שאפילו מרידור וריבלין יכולים למצוא את עצמם מתחברים אליו ואפילו יעלון יכול למצוא בו מקום. זה אולי המוצא האחרון להצלת מדינת ישראל מפני כוחות השחור העטים עליה לכלותה - בראשות ביבי והליכוד שלו ובשותפות של
יאיר לפיד ועכשיו גם של בנט ושקד.
זו הקריאה האחרונה להצלת האומה!
