האם זה מקרה שהפלשתינים ממשיכים שוב ושוב לדחות כל הצעה ולהעדיף לחיות תחת שליטת עם אחר? מדוע עזה הפכה לישות פושטת רגל, אלימה וחסרת עתיד במקום להפוך לסינגפור של המזרח התיכון?
לכל עם ערכים, אידיאולוגיות ומטרות רגשיות שונות. ברור שלאמריקנים ולעירקים, לאנגלים ולאירנים, לנורבגים ולרוסים, לישראלים ולפלשתינים אידיאולוגיות שונות לחלוטין. כל עם מקדש מטרות רגשיות אחרות. לכל עם דרכי פעולה שונות. כל עם מבין אחרת את המציאות.
האם כל עם יוצר לעצמו שוב ושוב את אותה מציאות? ואם כן מה המשמעות מבחינת סיכויי השלום עם הפלשתינים?
כדי לענות על כך, נענה על השאלה ראשית במישור האישי. לכולנו זיכרון רגשי ייחודי. הזיכרון הרגשי הזה הוא שעומד מאחורי הניתוב שלנו, הדרך בה אנו תופסים את העולם ומאחורי היכולות התפקודיות שלנו.
הרגשות שלנו אינם מקריים. הם הדרך של המערכת הלא מודעת לגרום לנו לפעול לפי הזיכרון הרגשי הלא מודע שמוטמע בנו. אנחנו מנותבים על-ידי רגשותינו, מבלי שאנו מודעים לכך, ליצור לעצמינו סביבת חיים שמותאמת לסביבת הילדות שלנו בה עוצבה אישיותנו ואליה מותאמות יכולותינו. סביבה זו אינה בהכרח מאושרת או אופטימלית. ממש כמו פינגווינים שחיים בקוטב או גמלים במדבר, סביבות קשות אליהן מותאמות יכולותיהם. לכולנו מרכיבים חיובים וגם מרכיבים מכאיבים שחוזרים במציאות חיינו.
האם זה נכון גם לגבי עמים?
התשובה היא כן. עמים חוזרים יוצרים שוב ושוב סביבות חיים שמותאמות לאידיאולוגיות הרגשיות שמותאמות בהן. למשל:
אין מקרה שהרוסים חזרו לשלטון חזק של איש אחד. שלטון דמוי דיקטטורה. הם התנסו בדמוקרטיה אך בחרו לחזור לשלטון הדומה לשלטון ששלט בהם עשרות שנים.
האביב הערבי לא הביא לדמוקרטיה ולחיי רווחה. העמים הערבים חזרו תוך מרחץ דמים נורא לשלטון דיקטטורי ואכזרי.
הפלשתינים דחו ב-1947 את תוכנית החלוקה. הם נגררו למלחמת דמים בסופה הפסידו. בהמשך הם בחרו להונות את ישראל בהסכם אוסלו, לבנות ישות טרור ולפתוח במלחמת טרור בת 25 שנים למרות שישראל הייתה רצינית מאוד ברצונה בשלום. הם דחו את הצעות אולמרט וברק למדינה פלשתינית בגבולות 67 מינוס והעדיפו להיכנס למלחמת טרור עקובה מדם כשידעו שלא ינצחו את ישראל. שרון ב-2005 נסוג מעזה. רבים האמינו שהפלשתינים שם ינצלו את המיליארדים שהוזרמו אליהם ויבנו כלכלה משגשגת. אבל זה לא קרה. הם בחרו בשלטון החמאס. השקיעו את כל הכספים בנשק ובניית מנהרות תופת והם נגררים שוב ושוב למלחמות בישראל. גם כשהיו להם סכומי עתק וגם כאשר הגיעו לפשיטת רגל התשובה שלהם היא תמיד אותה תשובה: טרור, מלחמות ופגיעה בישראל.
האם היו עמים ששינו אידיאולוגיות רגשיות וסביבות חיים?
התשובה היא כן, אבל רק אחרי אירוע טראומטי שגם להטמעה רגשית עמוקה. הדוגמה החזקה ביותר היא גרמניה. גרמניה הנאצית נכבשה וכמעט הוחרבה. רק אחרי אירוע כל כך קשה, חלה הטמעה רגשית בגרמניה ובאירופה כולה והם הטמיעו את ערכי השלום והדמוקרטיה.
המסקנות עצובות. ישראל לא תוכל לשנות את האידיאולוגיה הרגשית של הפלשתינים. דרכי השלום שנוסו לאורך 71 שנים הביאו תמיד לתשובה אחת: טרור, מלחמות ושימוש בכל מה שניתן לפלשתינים כדי לפגוע בנו. אם נצא מהשטחים עם או בלי הסכם, גם שם יעלה החמאס או שלטון קיצוני אחר ונמשיך ונקבל את מה שקיבלנו מהם לאורך 71 שנים. תל אביב, השרון, עמק יזרעאל ואזור ירושלים יהפכו לעוטף יהודה ושומרון, ויותקפו מדי יום בטילים, מנהרות תופת ובלוני נפץ. צה"ל ייאלץ לכבוש מחדש את השטחים במחיר דמים נורא חלילה. גם כשהמציאות עצובה במזרח התיכון צריך להסתכל לה בעיניים.
