נראה לי כי נותרתי אחרון מבין תא הכתבים המדיניים בעיתונות המודפסת, שעסק ביחסי החוץ של ישראל מאז 1969. חבל, אבל עמיתיי הלכו לעולמם - חגי אשד, יוסף חריף, יונה כהן, אריה צימוקי, ארי רט, גבריאל שטרן, ויהושע תדמור.
דור העיתונאים של אז הכיר כמעט בעל פה בעברית ובאנגלית את החלטת מועצת הביטחון 242. היא הייתה מכשיר ה"וייז" לפיו נבחנו יוזמות מדיניות בשלות ועקרות כאחת, ואסרה סיפוח חד-צדדי כתוצאה ממלחמה (Inadmissibility of the acquisition of territory by war). מאז כל ההנהגות הפלשתיניות נטשו אותה, אם כי היא נזכרת עדיין ביוזמת השלום הסעודית. בממשלה הנוכחית לא שמעו עליה. אולי רק לא רוצים לשמוע עליה.
אני חוזר אליה בגלל הניחושים וההימורים לקראת פרסום "תוכנית המאה" של
דונלד טראמפ. הלוואי ותצלח, וגם איננו יודעים מה תוכנה, למרות שיש הדלפות זעירות מהטלפון הנייד של חתן הנשיא
ג'ארד קושניר, העוסק בנושא, והלילה פורסמו גם הערכותיו של שגריר צרפת בוושינגטון ז'ראר ארו, המסיים את תפקידו. הוא פסימי מאוד מפני שהיא מתעלמת מתביעות היסוד של הפלשתינים, לדבריו.
נמתין ונראה. אך אם טראמפ מתכוון ברצינות, ולא רק לשאת חן בעיני אמריקנים תומכי ישראל (שזה דבר רצוי מאוד כשלעצמו) כי אז נכון לחזור ל-242 ולקבוע מראש כמה כללים ברורים:
האם האמריקנים מתכוונים לתוכנית שלום כוללת או להסדרי ביניים? יש היגיון בהסדר ביניים, שיאפשר לצדדים להפנים את מהות ההסדר בשלבים.
סכנת מלחמה
הסכם שלום בבת אחת הוא במקרים רבים עושר השמור לבעליו לרעתו. אפילו הסכם השלום שעשה
מנחם בגין עם מצרים - בתבונה המוכיחה עצמה מדי יום כבר 40 שנים - נשען במשהו על הסדר הביניים שהקדים ועשה
יצחק רבין בהסיגו את צה"ל למעברי הגידי והמיתלה.
כלל העל ברור: הצדדים רגישים מאוד לכבודם. האמריקנים ייטיבו לעשות אם יציגו תוכנית שלא תהיה לרוח הצדדים במלואה. כל צד עם עצמו. אבל שבשום אופן לא תיראה כזאת, שלפלשתינים או לישראל לא יהיה עניין לדון בה.
אם אחד הצדדים ייראה מתעתע, או בעל היוזמה (טראמפ) ייתפש ככזה, עצם "תוכנית המאה" תאיץ ותעצים את סכנת המלחמה. הדימוי של honest broker חשוב בשלב הראשון יותר מאשר התוכן. רק בשלב הראשון. אבל אין שני בלי ראשון.
המדיניות הנוכחית של ישראל (ואולי גם של אבו מאזן שאינו ראוי לאמון) היא בערך כזאת: "מה רע עכשיו? מעולם לא היה מצבנו טוב יותר; ביבי חותר למצב של אל-פתרון לפי הגדרת ה"אקונומיסט"; מדיניות כזאת היא הרת אסון. זכרו את
גולדה מאיר לעומת מנחם בגין; את גולדה מאיר לעומת משה דיין; 242 זועקת אלינו מן הארכיון.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
