התפתחות טכנולוגיות התקשורת הפכה את העולם לכפר אחד קטן. החושים האנושיים די מוגבלים ביכולת הקליטה למרחוק שלהם. אם מישהו יצעק את שמנו ממרחק חמש מאות מטר, כנראה שלא נשמע אותו. אם הוא יעמוד במרחק קצת יותר גדול, גם לא נראה אותו. אבל בלחיצת מקש או שניים, אפשר לשמוע ולראות אנשים שנמצאים גם במרחק של עשרות אלפי קילומטרים.
הטכנולוגיה אכן מופלאה, אולם גם היא מוגבלת. לחושי השמיעה והראייה היא מספקת פתרונות מעולים, אך לחושים אחרים היא עדיין לא נותנת מענה. אי-אפשר להריח דרך האינטרנט, לטעום דרך הטלפון או למשש דרך מסך הטלוויזיה. המנה המעוצבת שהעלתה החברה באינסטגרם יכולה להיות מושלמת, אבל בלי לתחוב בה כפית, פיזית ממש, אין לנו באמת דרך לדעת אם היא אכילה בכלל.
משבר הקורונה גורם לנו לשנות הרגלים בתחומים רבים. דברים רבים שהיינו רגילים לעשות פנים אל פנים, התחלנו לעשות רק ממרחק בטוח, באמצעות האינטרנט או הטלפון. גם רשויות המדינה, עם כל הארכאיות והטכנופוביה המפורסמות שלהן, הבינו שאין ברירה, ועתה מאפשרות לציבור לתקשר עמן ממרחק. כך למשל, משטרת ישראל הודיעה לאחרונה כי בעקבות מצב החירום בארץ, יהיה ניתן להגיש תלונה מבלי להגיע פיזית לתחנת המשטרה. רק למלא טופס ממוחשב, להוסיף כמה צילומים של הראיות התומכות - ולשלוח.
הכוונה ללא ספק טובה וראויה, אבל המעשה עלול להיות שגוי בתכלית. כבר ראינו שהאינטרנט אינו יכול למלא את מקומם של כל החושים, אלא רק של חלקם. תלונה במשטרה, האם נדרש לה רק חוש הראייה או שיש צורך גם בחוש הריח? האם אכן אפשר לטפל בתלונה בצורה מיטבית מבלי לפגוש את המתלונן פיזית, או שהתוצאה של טיפול כזה עלולה להיות הרסנית?
הקורבנות האמיתיים
האתגר הראשון שעומד בפני השוטר שמטפל בתלונות, הוא להבחין בין תלונה אמיתית לתלונת שווא ולתת לכל אחת את הטיפול הראוי לה. אם המתלונן או המתלוננת נכנסים לתחנת המשטרה, מתיישבים ושוטחים את תלונתם מול חוקר מיומן, הוא מנסה לזהות בזמן אמת האם מצוקתם אמיתית, באמצעות סימנים פיזיים ושפת גוף. הוא מתבונן בראיות כשהן עדיין אותנטיות ומכלי ראשון, ולאחר מכן מעביר את התלונה לאישור של קצין, שיתבונן בעינו המקצועית ויבחן כיצד יש להמשיך מכאן - האם יש לאסוף ראיות נוספות או אולי לקחת את המקוריות ולהעתיקן, וכדומה. באמצעות התהליך הבסיסי הזה מסוננות רוב תלונות השווא.
אבל מילוי טופס אינטרנטי הוא כבר עניין שונה בתכלית. החוקר מתקשה לזהות, הקצין מתקשה להתבונן ותלונת השווא לא מסוננת. בנוסף, תלונה כזו נכתבת בנחת מול מחשב ובעזרת אמצעים טכנולוגיים, לרבות גישה לחברים טלפוניים, למאגרי מידע ולספרות ברשת, ולכל אפליקציה שיכולה בקלי קלות לשנות, למחוק, להעביר, לצמצם, לגזור או לטשטש כל מסמך באשר הוא. זהו חלום ורוד למתלונני השווא.
ויש כמובן את הצד השני, הקורבנות האמיתיים - אותם מתלוננים שבאמת נפגעו. עצם היכולת לזייף תעניק משקל ראייתי אפסי לחלוטין לכל מסמך שיצורף לתלונה כזו, וככל הנראה יוביל תלונות אלה אחת אחרי השנייה לסגירה בעילה כזו ואחרת. זהו סיוט שחור לאזרחים שומרי החוק. שלא לדבר על העומס הרב שיטיל חוסר הסינון הזה על עבודת המשטרה, הפרקליטות, סנגורי החשודים ובתי המשפט.
בכלל, המשטרה לא סיפקה מידע בסיסי על ההליך החדש. כמה אמון יינתן לתלונה מסוג זה? כמה מהר היא תטופל? מי אחראי על הסינון והמיון של התלונות? איך היא תיחקר לעומק? ומה יעשו המגזרים באוכלוסייה שאינם מחוברים לרשתות האינטרנט, או אוכלוסיות חלשות כמו קשישים וקטינים, שאין להם נגישות למחשב או את הידע כיצד להשתמש בו? וכיצד יוכל מי שיספוג תלונת שווא מכל מי שידו קלה על המקלדת, להתגונן מול תלונה כזו, שנכתבה לאחר שנתפרה היטב בהתאם לכל מימד בסיפור?
כאמור, הכוונה הייתה טובה, אבל התוצאה עלולה להיות גרועה מאוד. כדאי לה למשטרה לחפש פתרונות אחרים שבאמצעותם היא תוכל לקבל תלונות בעידן הקורונה, מבלי להגדיל את כמות תלונות השווא ומבלי לפגוע ביכולת לחקור את התלונות. כי תלונה צריך גם להריח, לא רק לראות.