יש מספיק קולות בחברה הישראלית, ולצד המחאה הפוליטית והמוצדקת בבלפור, חשוב שתהיה מחאה לא פוליטית בת"א, כזו אשר תביא את זעקתם של אנשים מכל רחבי הקשת הפוליטית באשר למצוקותיהם הבריאותיות, הכלכליות והחברתיות. פוליטיזציה של מחאה כזו תגרום בהכרח למיסמוסה ותדיר מקרבה אזרחים אשר מצביעים לראש הממשלה. גם להם מגיע למחות.
ההפגנות בשבוע שעבר, במוצ"ש בכיכר רבין וביום שלישי בגן צ'ארלס קלור בתל אביב, היו במוצהר א-פוליטיות. יאיר לפיד, למשל, העיד כי ביקשו ממנו לא להגיע, וכך עשה. אך ביום שבת האחרון הוא הודיע כי הפעם כן יגיע לגן, מאחר שלא ביקשו ממנו לעשות ההפך. החלטתו כי יראה את פרצופו בהפגנה מעלה ריח חריף של ניצול פוליטי ומבשרת על חשש מפוליטיזציה של המחאה; זהו אות אזהרה ודבר מסוכן.
בשבוע האחרון נשמעו עוד ועוד קולות הדורשים כי על ההפגנות בתל אביב להפוך לפוליטיות. דבר זה מסכן לא רק את אופי המחאה, אלא עלול גם להדיר מקרבה המוני מפגינים מהימין ואת אלו התומכים בלבב שלם בבנימין נתניהו - אלו שגם להם יש בטן מלאה על מחדלי הממשלה. מה לעשות, גם למצביעיו קיימת הזכות לבוא בדרישות לממשלה, גם הם נמצאים בחל"ת וגם העסקים של העצמאים מביניהם קורסים; לאן ילכו ואיה יפנו בזעקתם אם המחאה תצהיר חס וחלילה בריש גלי כי היא קוראת למושא הצבעתם להתפטר?
בבלפור בירושלים כבר קיימת הפגנה פוליטית, וטוב שכך, אשר מואסת בראש הממשלה ודורשת ממנו לבוא עימה בדין וחשבון. היא צועקת, קבל עם ועדה, על מחדליו האישיים, על שחיתותו המוסרית, על השוחד, על ההסתה, וקובעת כי על המיליונר המתגורר במגדל השן לפנות את מקומו; ובצדק.
אך מדוע קיים צורך שההפגנה בתל אביב תבחר לשאת את קולם של אלו המוחים בירושלים; יש הרי מקום לכמה קולות בחברה הישראלית, וחשוב שיהיה קול שונה, חזק וברור, המורה על מחדליה של הממשלה כולה, ללא קשר למפלגה מסוימת או לפוליטיקאי ספציפי. שתזעק את הכאבים הבריאותיים, הכלכליים והחברתיים של החברה הישראלית כולה, או לפחות של האינדיבידואלים אשר בחרו להשתתף ולמחות, ושתדרוש מהממשלה לכפר על מחדליה, לטפל באחריות במשברים הפוקדים את העם היושב בציון ולסור אל דרך הישר והצדק.
ציבורים שלמים
המגיפה הבריאותית והכלכלית לא פוזלת לימין או לשמאל ואינה מבחינה בין הצדדים; היא מבקשת, בראש מורם, לפגוע בכולם. אל לעם ישראל לגרום לסכסוכים בינו לבין עצמו ואסור לאף צד לנכס לעצמו את הזעקה המרה הנובעת מאותה מגיפה; אין לעם הספר את המותרות להניע את גלגלי המחאה לכיוון אשר מופנה לעבר אינטרס פוליטי אישי ולעבר רצון אישי כי פוליטיקאי כזה או אחר יורם או יורד. אינטרסים ורצונות כאלו מן הסתם יבטלו את רצונו של האחר, אשר בעיותיו אינן שונות.
אין זה מפתיע כי פוליטיקאים ינסו לנתב את המחאה למחוזותיהם האישיים ובכך לצבור לעצמם הון פוליטי. אך על המפגינים לעמוד איתנים ולא ליפול לפח האסטרטגי של אותם מחרחרי ריב ומדון המאיימים להדיר ציבורים שלמים מן המחאה אך ורק על-מנת לעשות סיבוב פוליטי ולהרים את קרנם בעיני הציבור הכואב והכאוב.
כאשר פוליטיקאים כדוגמת יאיר לפיד מנסים לגשש את דרכם לתוך מחאה ולדברר אותה מגרונם, הם מסרסים את הלגיטימציה שלה, מעקרים את הקול האותנטי של העם ומדביקים לה נופך הנגוע באינטרסים זרים. עבור פוליטיקאים מהמתרס השני מדובר במטעמים, שכן הם יכולים לפטור את המחאה במחי יד בטענה כי הידיים ידי העם והקול קול הפוליטיקאים היריבים. בדיוק כך ממסמסים מחאה לדעת. זהו נס שלא קרה דבר כזה למחאה בבלפור, וחס וחלילה שיקרה.
גדולתה של מחאת האוהלים מ-2011 גולמה בכך שהתעקשה להיות לא פוליטית. היא הביאה לשיח הציבורי בעיקר את מחדלי שוק הדיור והשכירויות, ועל הדרך גם פתחה דיונים בנושאי כלכלה וחברה, פערים חברתיים, טייקונים, ועוד ועוד. בדיוק בגלל זה היא הפכה למחאה הגדולה ביותר שהמדינה הזאת חוותה אי-פעם - בגלל שהיא דיברה על נושאים שהרוב המוחלט של העם מסכים עליהם, והשכילה שלא להידרדר למשחק ההפרד ומשול של הפוליטיקאים, שמצדם שיוועו שכך יקרה; והם ניסו - הו, כמה שהם ניסו. אך נחלו אכזבה ומפלה קשה.
כי זהו מגרש המשחקים שלהם: לדבר על מקצת הנושאים שהעם חלוק עליהם, וכן, יש יחסית מעט נושאים כאלו, על-מנת להסית ולשסות מגזרים זה בזה ולסכסך ביניהם במטרה שכל מגזר יראה עצמו כשונה וכזקוק לייצוג משלו בשביל שהאינטרסים שלו יגברו על האינטרסים של האחר. הפוליטיקאים גורמים לכך שאותם מגזרים יתעסקו בעיקר במחלוקות עם מגזרים אחרים, ולא בעמק השווה, שכן אם האחרונים יראו שרב המוסכם על המחלוקת, לא תהיה להם סיבה להצביע לראשונים. לאותם בעלי אינטרסים פשוט קל לתמרן בין ציבורים שונים. העם חלש כאשר הוא מחולק, וחזק כאשר הוא מאוחד; והפוליטיקאים מבקשים להחליש את הציבור על-מנת לשלוט עליו ביד רמה.
