בכל פעם כשאני שומע את הפרסומות האופטימיות, העליזות, המאושרות, בכל פעם כשאני רואה את הפרסומות על הקשישים המחויכים, הלבושים בקפידה, השוחים בבריכה המחוממת, הנהנים מריקודים ושירה, אני שמח ועצוב גם יחד.
שמח מאוד על אלה ששפר עליהם גורלם, אלה הנהנים מזקנתם ואינם תלויים בחסדו של איש, אלו שעמלו כל חייהם כדי לחיות בכבוד בזקנתם, מאושר ושמח מאוד על החיוך והעניין שיש להם בחייהם, על החברות והחברים בני גילם.
עצוב מאוד על אלה שאינם יכולים לקנות תרופות, אלו הממתינים, כחולה אסטמה המשווע למשאף, לדפיקה על הדלת וקבלת מנת מזון מעמותת חסד. עצוב מאוד על אלו שאינם מפעילים מאוורר או תנור חימום בשל תשלומי חשמל גבוהים, עצוב עד כאב על הקשישים החיים בבדידות נוראית, ללא חברה, הם וגורלם העצוב. עצוב על הקשישים העומדים בתור בבית תמחוי, על הקשישים הכובשים עיניהם בקרקע, השפופים.
מדינה אחת, שני סוגי קשישים, עם אחד, מגדלי ה.... מרתפי ה... כולם בני תשעה חודשים, כולם לב ענק ונפש רחבה. אין אושר גדול מלראות את הקשישים השמחים בחלקם, אין עצב גדול מלראות את הקשישים שגיום שח. אלה כמו אלה, אנשים, נשים, חיים.
דווקא בימים האלה בהם הקשישים מבודדים מהחברה, בימים בהם הילדים והנכדים מחויבים בהגנתם, בריחוק ושמירה עליהם, דווקא בימים אלה צריכים להודות בשמחה על הקשישים החיים בחברת דומיהם ונהנים משפע כולל ולא לשכוח לרגע את הקשישים השפופים והם רבים.
יותר מתמיד אנו מחויבים לדאוג ממש למי שאינם מתגוררים במגדלי ה... באחוזת ה... הם, לשמחתנו מוגנים, מוכלים ונראים. אחריותנו היא בדאגה לשפופים, הנעלמים ומתכנסים בתוך עצמם ללא מכר ומודע, ללא חברה, בודדים ומבודדים. הם הם הנצרכים לשיחה, למפגש מרחוק, להתעניינות, לנקישה על הדלת, להארת פנים, לחיבוק מטאפורי, להתעניינות. לדרוש בשלומם באמת מתוך תחושת מחויבות, לצרף אותם באופן וירטואלי למשפחה, לשכנים. ילדים קטנים לא שוכחים ברכב. את אימא ואבא, סבא וסבתא לא שוכחים בבית.
שעת המבחן של החברה הישראלית כחברה שחרתה על דגלה מעורבות וערבות היא כעת, בימי שיגרה כמו בימי הסגר. לראות את השפופים, לא לוותר עליהם, להביא אליהם מעט מהמגדלים והאחוזות, בזכות ולא כחסד.