ערב יום הכיפורים תשפ"א: מדי שנה, בערב יום הכיפורים, אני נוטל מארון הספרים של אבי-מורי בחדר עבודתו, כיום "בית אבא", את הספר הכחול, מחזור רבא של יום הכיפורים, וצועד עימו לתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת השכונתי. זה בית הכנסת שבו עליתי לתורה לפני 64 שנה, שנושא את השם "שארית ישראל" בשיכון הוותיקים ברמת גן.
בעוונותי, אני פוקד אותו מאז כמעט אך ורק בערב יום הכיפורים. ואז, עם התפילות ורחש המתפללים, צפה ועולה בזיכרוני דמותו של אבא היקר ז"ל, שכל עוד היה בחיים נלוויתי אליו...
איש מאמין היה, מאמין בנצח ישראל ובצור ישראל, אבל לא דתי פנאטי. הוא ראה בדת היהודית את מהות הלאום היהודי, את מקור זכותנו לריבונותנו בארצנו. למענה נלחם, למענה ישב למעלה משנתיים בכלא הבריטי.
עטוף בטלית, ספון במחשבותיו, ראשו טמון בספר, צנוע ומצטנע. כך אני זוכר אותו, שקוע בתפילה בבית הכנסת שלנו, עד שעזב אותנו בערב שבועות תשכ"ב. ערב יום הכיפורים תשפ"א גוברים במיוחד הגעגועים אל אבא, וגם אל אימא ז"ל שהכינה את הגעפילטע פיש הכי טוב שאכלתי אי-פעם, ואת המרק הצח הנפלא, לסעודה מפסקת, ולאחר מכן מלווה אותנו במבטה העורג בצאתנו, אב ובנו, לבית הכנסת. אבל זאת - לא לפני שבירכנו ב"גמר חתימה טובה" גם את שכנינו היקרים שמעבר לקיר, לאה וגרשון הנדל, זכרם לברכה...
השנה, כלומר הערב, לא אהיה בבית הכנסת, לא אתפלל לצד שכני הטוב אלי שמואלי, אבל מחזור רבא של אבא יהיה בידי, אקרא בו כמדי שנה, אשא תפילה חרישית - והגעגועים כבר גוברים: "אבינו מלכנו זכור רחמיך וכבוש כעסך וכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ומגפה ופגע רע וכל מחלה"...
גמר חתימה טובה למשפחתנו, לכל חברינו, ולכל בית ישראל, ואנא - שימרו על האחדות, אל תזעזעו את אמות הסיפים של ביתנו הלאומי, אל תחצו קווים אדומים, אל תתלהמו, כי בנפשנו הדבר.
