שניהם היו כלים שלובים של תלות הדדית שגרמה להם לבסוף לכשלון הדדי. השמאל האמין שתמיכתו בהקמת מדינה פלשתינית תביא לשלום ולניצחון בקלפי. הפלשתינים האמינו שבעזרת השמאל הישראלי ישיגו את מטרתם הקמת מדינת פלשתין. שניהם חיו באשליות שגרמו להם לכשלון הדדי. הסכמי השלום בין ישראל לאמירויות, לבחריין, לירדן ולמצרים, ללא התחשבות ופתרון הבעיה הפלשתינית מצד אחד, והכשלון האלקטורלי של השמאל בכל הבחירות, הם ההוכחה לכשלון המדיני והפוליטי לשניהם.
הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאמירויות ולבחריין, זכה כמצופה לתגובה ביקורתית מצד הפלשתינים שכינו אותו "בגידה", "ספטמבר השחור", "נאכבה שנייה". אפילו הליגה הערבית סירבה לגנות את ההסכם בהודעה פומבית תקשורתית. ואילו בחלק מהשמאל הישראלי, הושמעו תגובות חמוצות ומסתיגות שניסו לגמד את ההישג ההיסטורי של ישראל וההישג הפוליטי האישי של נתניהו.
ההסכם עם האמירויות, המדינה הערבית העשירה והחשובה, הוא מהפך מדיני, מחשבתי ופוליטי אצל הערבים כלפי ישראל. מהפך ערבי שביטל את החלטות החרם של חרטום, את החלטות הליגה הערבית, את תוכנית השלום הסעודית והווטו הפלשתיני. הסכם שביטל את כל החזון המדיני של השמאל שהיה מבוסס על הקמת מדינה פלשתינית, כתנאי לשלום ולקשירת הסכמים עם מדינות ערב. ההסכם הושג ללא תיווך של האירופים, ללא כל המתווכים והדיפלומטים של "תעשיית השלום", ללא כל ארגוני השלום והזכויות, ללא שלום עכשיו וללא יוזמת גנבה. האכזבה של השמאל מהכשלון מובנת על-רקע שנים רבות שבהן השקיעה לטובת השלום עם הפלשתינים, בהסברה, בהפגנות, בסמינרים וכנסים בארץ ובעולם במימון אירופי. השלום חלף מעל מחנה השלום, לאחר שנתניהו הצליח לסדוק את האיבה הערבית הסונית ששינתה כוון ודרך עם ישראל. המהפך ההיסטורי של הסכם הנורמליזציה עם המפרציות חלף מעל מחנה השלום. השמאל עוד לא הפנים שישראל מסוגלת לחתום שלום אמיתי עם מדינות ערב, בניגוד להסכם אוסלו שהתברר שהיה אשליה וכשלון.
הטרגדיה של הפלשתינים היא בכך שבכל תולדותיה סירבה תמיד להענות לכל הצעה ופשרה. התנועה הלאומית הפלשתינית מצויה בתהליך גובר של שקיעה, לאחר שאיבדה את תמיכת העולם הערבי המפוצל ומפורק, ולאחר שלא קלטה את התמורות הרבות שחלו במזרח התיכון בעשור האחרון. תמורות מאז "מהפכת תחריר", התפרקותה של סוריה, ועירק ולבנון, עליתו ונפילתו של דאעש, והסכנה האירנית. כמו-כן עליית חשיבותה של העוצמה הביטחונית והטכנולוגית של ישראל מול אירן.
מדיניות "תורת השלבים" של ערפאת, ומדיניות הסירוב של אבו מאזן לכל פשרה הובילו אותם לאובדן כל תקווה אפשרית. תלותם הפוליטית, הביטחונית והכלכלית של הפלשתינים בישראל, הפכה למציאות שתאלץ אותם לטובתם לחפש מסלול חדש ביחסים עם ישראל, או לחלופין להתפייס עם החמאס ולהתחבר לציר האירני טורקי האנטי ישראלי. סביר להעריך שהאירופים ימשיכו לממן ולתדלק את התקוות של הרשות הפלשתינית כל עוד אבו מאזן חיי ומתפקד.
סביר להעריך שאבו מאזן ימשיך בלית ברירה לנהל מערכה נגד ישראל באו"מ ובהאג. הפרויקט הלאומי הפלשתיני נימצא בתהליך התפוררות ארגונית מדינית ומנהיגותית. ישראל וגם הרשות הפלשתינית יצטרכו כנראה לחשוב על פתרון חדש לבעיה הפלשתינית.
