אילו... אילו... מילה שמנקרת תמיד בראש לנוכח אירועים היסטוריים שהתרחשו, או כאלה שלא התרחשו. מי אינו משתעשע במחשבה על - אילו. למשל, אילו הליכוד לא הפסיד את השלטון ב1992. בעקבות אותן בחירות יצחק רבין המנצח בא במקום המפסיד יצחק שמיר. יותר משהמערך ניצח - הליכוד הפסיד. במו חידלונו העביר הימין את השרביט לשמאל.
אני זוכר היטב את מערכת הבחירות ההיא. הייתי בין המתמודדים לכנסת, והופעתי בכנסים שונים למען הליכוד. ערב ראיונות בכפר-סבא, אני הקטן מייצג את הליכוד, ומי מופיע בשם המערך? - לא אחר מאשר ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין. תמהתי על בדידותו, בואו ללא מלווים, רק עם נהג. הופעתו הייתה אפורה למדי. חשבתי בלבי, אם כך, אין לו סיכוי לשוב ולזכות בראשות הממשלה. והוא זכה.
כמו לרבים בימין גם לי הייתה הערכה לא מבוטלת ליצחק רבין ה"ניצי", עמידתו על שלימות ירושלים ואי חזרה לקווי 67, שמירת הגולן בידינו, וכן לעובדה שבממשלת האחדות הלאומית היה לו קשר טוב יותר עם ראש הממשלה שמיר מאשר לבן-זוגו שמעון פרס. השיא היה ב1990, כשכינה את ניסיונו של האחרון להביא להפלת הממשלה - "התרגיל המסריח". מאז כרוכים בשמו של המנהיג הג'ינג'י הרבה שליפות מן הפה: "הם לא מזיזים לי", "לשבור להם את העצמות", "פחדני השלום", עמנואל - שלומיאל", "פרופלורים"...
רבין היה יוצא חלציה של אחדות העבודה, זו של אביר שלימות הארץ יצחק טבנקין, אבל כראש הממשלה התריס בחריפות נגד המתנחלים. צפיתי לא מכבר בראיון עם העיתונאי והחוקר אמוץ עשהאל, מחבר הספר "מצעד האיוולת היהודי", העוסק בהיסטוריה הפוליטית של העם היהודי. הוא "העז" לומר, שרבין עצמו תרם לאווירה הקשה, בכך שהשתמש ברטוריקה משפילה כלפי "קיצונים משני הצדדים", ולא ידע "לחבק את נרצחי אוסלו". מנהיג צריך להיות פתוח, להכיל רגשות, לבטא אמפאטיה - אמר עשהאל - רבין לא היה כזה.
שום עילה, שום סיבה אינה מצדיקה את הרצח האיום, אבל אי-אפשר להטיל את האשמה על מפלגת האופוזיציה, הליכוד. הייתי חבר-הכנסת בשנה האיומה ההיא, השתתפתי בכנסים ובעצרות פוליטיות נגד תהליך אוסלו, אותו אימץ בדיעבד. מי אינו זוכר את תנועת המיאוס שעשה לפני שלחץ את ידי ערפאת? באוסלו עולל פרס לרבין, מה שניסה לעולל לשמיר בלונדון. שמיר בלם, רבין נגרר. ימי אוסלו היו מן הרעים ביותר לישראל. מצד אחד פיגועים כמעט יום-יום, מאות אזרחים נרצחים (מישהו זוכר אותם?), ומצד שני ממשלה שמנהלת מו"מ על נסיגות - ורבין, פרס וערפאת מקבלים בצוותא פרס נובל ל..."שלום".
ביקורת קשה ולגיטימית הוטחה בממשלה והעומד בראשה. הסתה אף היא הייתה בהפגנות הסוערות ("בדם ואש את רבין נגרש"), אך זו באה מגורמי ימין קיצוני. רבים מראשי הליכוד ניסו לשוא לרסן את ההקצנה המסוכנת. אני זוכר מאבק פיסי שלי עם מניפי הדגלים הצהובים, אנשי "כך" הזועקים "בוגד", לאחר פיצוץ האוטובוס בסמוך לכיכר עלית ברמת-גן. הדפו אותי בכוח, כאשר ניסיתי להסות אותם. במו אוזני שמעתי את ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, שבזדון מייחסים לו אמירות כמו "רבין רוצח", "בוגד", קורא פעם ועוד פעם לציבור להימנע משימוש בביטויים מסוכנים אלה.
לפני 25 שנה ההפגנות נגד רבין היו זועמות, ואולם כיום קריאות ההסתה והסיסמאות נגד נתניהו, חמורות יותר. גם אבטחת ראש הממשלה מהודקת יותר. אז - המצב בערי ישראל היה נורא. אוטובוסים מתפוצצים על נוסעיהם, הסכם אוסלו ב' האסוני הועבר בכנסת על קוצם של שני עריקים. וראו את מצבנו היום לעומת 1995, תוך כדי מאבק בנגיף שתוקף את העולם כולו: ישראל מרחיבה את מעגל השלום באזור (בלי לקבל פרס נובל), בולמת את התוקפנות מעזה, מבודדת את הרשות הפלשתינית, ערוכה לכל איום מצפון. חללי טרור ספורים, אך מתי קורונה רבים. אז על מה משסעים את החברה? - "רק לא ביבי".
שום דבר לא יצדיק את הטראומה הנוראית שעברנו לפני 25 שנה, צלקותיה יהיו טבועות בלב האומה כולה עוד שנים רבות. תיאוריות קונספירטיביות שונות הופרחו באוויר. כתבתו בערוץ 12 של יואב לימור הציתה אותן מחדש בקרב גורמים מסוימים. כך או כך, התמרור האדום שנדלק אז ממשיך להבהב כאות אזהרה מפני התהום. כאז כן עתה, יש להפריד בין ביקורת לגיטימית, אפילו קשה, שהיא נשמת הדמוקרטיה, לבין גילויי הסתה גוברים, בין מימין ובין משמאל, שאותם יש לבלום. ואני רק מהרהר בלבי: אילו בבחירות 1992 לא חל מהפך...
